תורה ורפואה לפרשת וירא: עשו חסד עם עצמכם, כמו שה' עושה איתכם!

אחת מהבעיות העיקריות שנתקלתי בהן במשך כ-40 שנות עבודתי כרופא משפחה היא שרוב האנשים לא מעריצים את עצמם ואפילו שונאים את עצמם, דבר הגורם כמובן לא רק לבעיות פסיכולוגיות רבות, אלא גם למחלות גופניות רבות.

מה שמעניין הוא שההרגשה הזאת, לפי מה שחשתי, מודגשת יותר דווקא אצל הדתיים! הרבה פעמים בבלוג הזה, אני מציין את ההיפך – את היתרון של אלו החיים באמונה מבחינת בריאות הנפש והגוף. אבל מה שמחמיר את המצב אצל האדם המאמין הוא שיש לו קריטריונים מחמירים יותר מאשר לאדם החילוני. הדת דורשת הרבה וכל הזמן. מי יכול לעמוד בכל הדרישות שמבקש ה' מאיתנו?

כנראה שכאן חשוב לתקן את המעוות באמונתם של רוב האנשים ולנסות להבין יותר טוב איך ה' דן אותנו. בפרשתנו, אנחנו עדים לתהליך שיפוטי של ה' כשהוא שומע צעקה שעולה מסדום והוא מחליט… לרדת ולראות מה קורה שם.

כתוב בפרשה שלנו יח', כא':

אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה.

איך יכול להיות שהאדון הגדול, בורא העולם כולו, נצרך לכאורה לרדת לארץ בכדי להתרשם מהמצב? ה' אפילו מגדיל לעשות ומסביר את עצמו בצורה מוזרה: "הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ, כָּלָה" – כלומר, אם אכן קרה כצעקתם, אז אכלה אותם, אשמיד אותם. "וְאִם-לֹא, אֵדָעָה" – כלומר, אם המצב לא דומה לצעקות, אז אני אדע!
בפסוקים האלו דווקא אנחנו מגלים את הצדק  והחסד של ה' כלפי האנושות. ה' כמובן לא יורד בצורה פיזית, אלא ה' יורד לרמת האדם כי כל אחד שונה מהשני. זה לא בגלל שיש צעקה, שצריך להגיב בלי משפט. אנחנו יודעים שהרבה פעמים מי שצועק לא תמיד צודק.

הערת ביניים – צריך להבין שכל הפסוקים האלה נכתבו בתורה אך ורק כדי שאנחנו נבין עם השכל הקטן שלנו והעזרה של הפרשנים איך ה' שופט אותנו. כידוע "דיברה תורה בלשון בני אדם".

ה' נותן לנו להבין כאן שלא רק ההאשמות הן חשובות, אלא ה' מסביר לנו שכאשר הוא שופט, זה מתוך רחמנות כי הוא צריך לדון את אנשי סדום לפי סביבתם שכמובן משפיעה עליהם (לרעה במקרה הזה). אם אנשי סדום הם באמת רשעים כמו הצעקה שהגיעה עד ה', אז הוא יכלה, ישחית את כולם, אבל אם לא כך – הוא ידע והוא יראה, כלומר הוא יצטרך לעשות חשבון אחר.

מה שחשוב לנו להבין הוא שהקב"ה דן כל אחד לפי רמתו. לפי המצב של החברה בה הוא חי, לפי רמת הדת שהוא קיבל, לפי בתי החינוך שבהם הוא חונך בתור ילד, לפי הכישרונות והקשיים שלו ועוד אלפי פרמטרים שרק ה' יכול לדעת. אבל הערך הכי חשוב לקב"ה הוא לדעת אם האנשים יכולים לחזור בתשובה ובשביל זה כתוב בתורה על המשך הסיפור עם המלאכים שהתארחו בביתו של לוט.

כאשר אותם מלאכים מגיעים לעיר של לוט, הם לא אומרים לו מיד שהם יהרסו את המקום. הם יחכו עד שה' ישלח לאנשי סדום ניסיון וההחלטה להמשך הפעילות שלהם תהיה תלויה בתגובה של התושבים. נקרא בפרטי פרטים מה קורה לפני שהמלאכים מודיעים על השחתת העיר:
"טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן כָּל-הָעָם מִקָּצֶה" – אנחנו רואים שהמלאכים התכוננו…ללכת לישון. ואז כל האוכלוסייה של סדום הקיפה את הבית. כולם כולל כולם – מנער ועד זקן! כולם ממש סוטים.

לוט מנסה להרגיע אותם ולהחזיר אותם בתשובה: "וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ". אבל זה לא עוזר. ואך ורק כאשר אנחנו רואים שאנשי סדום "יגשו לשבור הדלת", מחליטים המלאכים להשמיד את כל סדום כי אין יותר סיכוי של תשובה: "כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה: כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ". 

המסקנה של כל התיאור הזה בא ללמדנו שה' דן אותנו לפי יכולתנו. גם אנחנו נדרשים לדון את עצמנו לפי יכולתנו וכמובן גם את האחרים. לעיתים אנחנו דורשים מאיתנו יותר מדי. יותר ממה שה' דורש מאיתנו! אנחנו דנים את עצמנו לחומרה כאשר הרבה פעמים ה', להפך, דן אותנו לקולא.

יש שתי עקרונות במשפט של הקב"ה:
1 – המשפט הולך לפי הנברא.
2 – החזרה בתשובה, אפילו ברגע אחרון יכול לשנות את הדין.

בפרקי אבות, במשנה הראשונה, כתוב: "הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה". לכאורה המשנה הזאת מדברת לדיינים, למורים ולרבנים, אבל בעצם הפירוש הנכון הוא שהמשנה הזו מיועדת לכל אחד מאיתנו. ה' מבקש את התכונות האלה מאיתנו, ובעיקר, להיות מתונים בדין. איזה דין, אם אנחנו לא שופטים? להיות מתונים כלפי עצמנו! את עצמנו אנחנו כן שופטים.

הרי האדם, אם הוא דן את עצמו תמיד לחומרה, יכנס במהרה למרה שחורה ואז הוא התייאש. יש תכונה אצל האדם שהיא יכולה להיות מאוד חיובית. הוא תמיד דורש מעצמו יותר. ה' נתן לנו כוח רצון להשתפר. הבעיה היא שיש גם צורך להגביל את הרצון הזה שיכול לפעמים להיות רצון דמיוני, שלא לומר דמוני, ולא ריאלי. ואם אנחנו לא מגיעים למה שאנחנו רוצים להיות, אז אנחנו מתייאשים לגמרי מעצמנו ובמקום להתקדם קצת יותר בזהירות וברוגע, אנחנו מגיעים לקצה השני ופתאום אנחנו מפסיקים לעשות ונכנסים לדיכאון ולחוסר מעשה עם תחושה מגעילה מהאישיות שלנו.

זו ראייה בשחור ולבן. או הכל או כלום.

התורה באה ואומרת לנו שזה מצוין לדרוש מעצמנו הרבה, אבל אם אנחנו לא יכולים להגיע למטרה שסימנו לעצמנו, אזי צריך בכל זאת להעריך מה שכן הצלחנו להשיג, אפילו אם זה נראה מעט. רבי נחמן מברסלב היה רגיל להגיד: "קצת זה הרבה". עלינו להוקיר את מה שיש לנו.

אפילו בקרבה לקב"ה צריך להסתפק במידת הקרבה שאנחנו מסוגלים להגיע אליה. הבעיה של החוזרים בתשובה, למשל, היא שאין להם סבלנות, הם רוצים להיות מהר צדיקים ומצטערים תמיד על מה שהם עוד לא הצליחו ללמוד. הם מאשימים את עצמם על העבר שלהם ועל הזמן שהם איבדו בהבלי העולם. אבל הם צריכים להבין, שה' לא דן אותם כמו אדם שנולד במשפחה של צדיקים שספג תורה ויהדות מגיל רך.

דבר חשוב שאנחנו לא יודעים לעיתים קרובות הוא שה' דן אותנו לרוב בצורה יותר מתונה, רחומה ואוהבת מאיתנו. בגלל התרבויות הזרות שספגנו בגלות, נוצרה אצל הרבה יהודים תמונה מזויפת ומפחידה של אל זועם ונוקם. לימדו אותנו שה' כועס בקלות ושתגובתו ל"חטאים" שלנו תהיה קשה מאוד. בדתות אחרות יצרו דמות של אל עריץ ואכזר.

היהדות האמיתית והשפויה נותנת לנו להבין שלהפך ה' מלא חסד כאב שאוהב את בניו. כמובן שכדי שהצדק ישלוט בעולם, עליו להתנהג לפי מידת הדין לפעמים, אבל עם כל זה, היהדות מכריזה שאפילו ברגעים של דין – ה' מרחם עלינו. זו כל היהדות: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים".

בעבודתי היום יומית כרופא משפחה, הייתי נוהג לשאול את האנשים שהיו מאוד ביקורתיים כלפי עצמם: "איך אתה חושב שה' מתייחס אליך"? וכמעט כל פעם התשובה הראשונה של אותם אנשים הייתה: "בטח שהוא כועס מאוד עלי! אני ודאי מאכזב אותו". ואז הייתי שואל אותם: "אז איך אתה מבין את הפסוק – שויתי ה' לנגדי תמיד?". רובם היו עונים לי: "זה בדיוק מה שאני מרגיש, שה' נגדי כל הזמן". אז הייתי שואל עוד שאלה: "ואיך אתה מסביר שה' רחום וחנון ומלא חסד?" אחרי הסתירה הזאת בשתי הגרסאות, בדרך כלל היה בא שקט ארוך שהייתי מנצל כדי להסביר להם: "תראה, אם ה' הוא באמת כולו חסד ואוהב ואתה שונא את עצמך, ובכל זאת הוא נגדך, זאת אומרת שהוא נגד השנאה ההרסנית שלך כלפיך, וחושב אחרת לחלוטין. בעתיד, כאשר אתה מבקר את עצמך בצורה שלילית תנסה לחשוב מה ה' ממש חושב עליך". אם ה' נגדנו, המשמעות היא, שהוא נגד חוות דעתנו השלילית על עצמנו. הרבה פעמים, כאשר הוא נגדנו, זאת אומרת שהוא בעדנו. קצת כמו האישה שהיא עזר כנגדו, "כנגד" הבעל שלה.

צריך להבין שהיצר הרע מנסה להוריד את הערכה העצמית שלנו כל הזמן, כי אז אנחנו נכנס למרה שחורה ונהיה טרף קל עבורו. זה הרגע להימלט אל ה' ולדמיין מה הוא באמת חושב עלינו. יתכן שנעלה בתוכנו מילים של עידוד, כמו אבא שמנחם את בנו כאשר הבן כועס על עצמו. בטח שה' ישמיע לנו משפטים של רוגע ושל חיבה כמו: "לא קרה שום דבר, לא הצלחת לגמרי במה שרצית לעשות, אבל התחלת, התאמצת וזה העיקר".

עלינו לשנן את הפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד" אין ספור פעמים. אמת! ה' נגדנו. אבל לא לרע, להיפך – על מנת לשנות את דעתנו השלילית והמוטעית על עצמנו.

כמובן שביקורת יכולה להיות חיובית אם היא מביאה אותנו לתקן את עצמנו, אבל אם זו ביקורת מדכאת שמורידה מאיתנו את כל האנרגיה הפנימית שיש בנו, אז בטוח שזה לא הקול של ה', אלא של היצר הרע.

התפקיד של הרב, של המחנך או של היועץ הפסיכולוגי צריך להיות תפקיד של מתינות ועידוד כלפינו. בעיקר על הרב לא להגיב בצורה מופרזת ולהסתמך רק על ההלכה היבשה.

לדוגמה, פגשתי הרבה פעמים תלמידי ישיבה חרוצים שלא איפשרו לעצמם נמנום קל במשך היום. הם כפו על עצמם מתוך רצון טוב ללמוד עוד יותר (לפעמים לפי עצה של הרבנים שלהם). האמת היא שגם כאן ההלכה האמיתית מאפשרת לכל אחד להתנהג בצורה אישית ביחס ליכולתו. דווקא בקשר לנמנום, השולחן ערוך אומר שכל אדם יודע את עצמו ולפי זה עליו לפעול.

אם מבקשים יותר מדי מהאדם, הוא ישבר בסופו של דבר. לפני נתינת חוות דעת, הרב צריך לחקות את ה' שלא היסס לרדת לתושבי סדום כדי לדעת מה רמתם. על הרב לשאול, לחקור היטב מה רמתו של התלמיד, לפני שהוא נותן עצה. כמובן, הפיתרון אינו להקל כל הזמן אלא לדעת מי האדם מולו ולפי זה להחליט.

יש רבנים, בדרך כלל צעירים, שדנים כל דבר לחומרה… וזה יכול לגרום לקטסטרופה כמו התרחקות מהדת. כפי שה' לא מגיב בלי להבין את הרמה של החוטא, על הרב לשמוע ולהבין את 'החוטא' ולעזור לו להתרומם מהמקום בו הוא נמצא.

עוד דוגמא, הפעם אישית. לפני כ-40 שנה עליתי לארץ, בלי לדעת מילה בעברית וללא שום מושג על היהדות. כשהתחלתי להרהר על חזרה בתשובה, שאלתי רב מכובד איך מתפללים ואיך לומדים תורה. על התשובה הראשונה, הוא אמר לי שאני צריך להתחיל להתפלל בקורבנות ולגמור את כל התפילה עד הסוף, כי לפי מה שהוא אמר לי, אי אפשר לדלג שום שלב בתפילה. בקשר לשאלה השנייה הוא אמר לי ללמוד הרבה תהלים כי הם פותחים את דלתות הלימוד. התוצאה הייתה שדחיתי כל הרהור בתשובה והייתי צריך לחכות כשנתיים עד שמצאתי רב יותר חכם ורחמן, שאמר לי שאני צריך להתחיל עם 'שמע ישראל' בתור התחלה ולנסות לקרוא את פרשת השבוע אפילו בשפה שלי, אם אני עוד לא מבין אותה בעברית. רק אז, התחלתי את הדרך הארוכה ליהדות. דרך אגב… אני עדיין לא מצליח לקרוא את הקורבנות שלפני התפילה!

לסיכום, ה' שופט אותנו בצורה הרבה יותר אוהדת ואוהבת מאיתנו. ואם באמת עשינו משהו לא טוב, צריך פשוט לחזור בתשובה. אז בפעם הבאה שאתם מאוכזבים מעצמכם, תחשבו שה' אולי לא מאוכזב! ובכדי להבין את זה, עלינו רק לשנן לעצמנו :"שוית ה' לנגדי תמיד".