תורה ורפואה: הפטרת שבת חזון – התבוננות רפואית ויהודית

הפטרת חזון ישעיהו נקראת תמיד בשבת שלפני ט' באב, היום הטרגי ביותר בתולדות עם היהודי. בהפטרה זו מאבחן הנביא ישעיהו את הסיבה לחטאי ישראל:

א חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה.  ב שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת-יְהוָה נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר.  ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי …

האבחנה של הנביא, היא חדה: העם עזב את ה' כי "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". אצל בעלי החיים, לפחות החמור מזההאת האבוס ממנו הוא אוכל ואילו והשור יודע אפילו לזהות את בעל הבית שנותן לו לאכול. אבל עמו של הקב"ה שקוע בכל מיני עבודות זרות, לא מתבונן ולא יודע שכל מה שהוא מקבל נובע מה'. אין הכרת טובה מינימלית. ולמה העם לא מזהה יותר את ה' בטבע, בהיסטוריה ובחיים הפרטיים שלו? כי הוא לא יודע ולא מתבונן.
אלה מילים חשובות מאוד של הנביא שממלא כאן תפקיד של כעין רופא רוחני לנשמת האומה.

המילים האלה מזכירות לנו משפט אחר שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום בעלינו לשבח: "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד". כאן כתוב שתחילה צריך לדעת, אבל זה לא מספיק וצריך להביא את הידע הזה ללב. וזה מה שנקרא 'התבוננות'. תפקיד ההתבוננות הוא לעורר את הלב, את מקום הרגש. צריך להפוך את הידיעה הזו לרגש, התרוממות, התפעלות. לא מספיק רק לדעת ש"אין עוד מלבדו", אלא אנחנו צריכים להחדיר את הדעה הזו אל תוך לב. ברגע שה' מוצא את דרכו ללב האדם ולא רק לשכלו, נוצרת הרגשה נפלאה של התפעלות אין סופית ושל אהבה לכל מה שעושה לנו ה'.
הדרך הזו בין המוח ללב, היא אומנם קצרה במרחק, אבל ארוכה ומסובכת. פעם אמרו לרבי מלובביץ' זצ"ל שהאמריקאיים נחתו על הירח. הרב הרהר קצת, ואמר: "מעניין לראות שהאנושות מסוגלת להגיע לירח, אבל האנשים עוד לא מסוגלים להגיע ללב שלהם".

הרב קוק זצ"ל כתב שההתפעלות והאושר נוצרות בפגישה עם משהו או מישהו שהוא למעלה ממך אך גם שייך אליך, כמו בפגישה בין בעל לאשתו. הבעל מתפעל מאשתו כי היא מעל האיש בהרבה בחינות, כמו עדינות הנפש, החן, או טוהר המידות שלה, אבל באותו הזמן היא גם שייכת לו. היא שייכת לעולם לגמרי שונה משל הגבר, אבל ברוך ה' באותו זמן היא שייכת לו.

כמובן ששיא ההתפעלות יכול לנבוע רק ממפגש עם ה', האין סופי, מעל הכול, אבל באותו זמן הוא כאילו שייך לך בקרבתו ואהבתו אליך.

הבעיה בימינו היא שברגע שמדברים על התבוננות יהודית, רוב הדתיים מרימים גבה בחשדנות. בשבילם המילה התבוננות קשורה למילה 'מדיטציה' שבלועזית, והם מיד רואים במילה הזאת איזה פקיר הודי בישיבת 'יוגה' שממלמל מילים ריקות, והם אומרים מיד ובצדק שאין מדיטציה ביהדות. הם צודקים. אין מדיטציה ביהדות… כי היא כולה, בכל האספקטים שלה, התבוננות, כוונה והתפעלות. האמת היא שעל פניו אין לשפה העברית מילה או מונח שפירושם מדיטציה… כי יש לנו המון מילים או פעילויות שמתארות את המדיטציה, או ליותר דיוק התבוננות יהודית.

כדי להבין זאת, נתבונן בעמים שגרים בקוטב הצפוני בו יש כמובן חשיבות רבה למילה 'קרח'. אם נשאל אותם אם יש להם הרבה קרח למשל, הם לא יבינו למה אנחנו מתכוונים. אצלם יש כשמונים מילים המתארות קרח, כמו קרח נוסע, קרח חדש, קרח רקוב, קרח במים מתוקים וכו' וכו'.

בעברית ישנן מספר מילים וביטויים המתייחסים למצבים שונים של התבוננות. למשל 'לשוח', כמו יצחק שהלך לשוח בשדה לקראת ערב, ויצר את תפילת ערבית. אצל דוד המלך יש 'הגיון', 'הגות', 'לשוות' כמו "שויתי ה' לנגדי תמיד". אין צורך להזכיר שכל אבותינו היו רועי צאן – מקצוע שמאפשר התבוננות ארוכה. האמת היא שהתפילות, הברכות וכל הלימוד שלנו הם כולם התבוננות.

בעבר היו לנו מיליוני נביאים, אבל אם היו שואלים את העברי הקדום על פעילות רוחנית הוא היה אומר: "אני לא מבין, לאיזה סוג של פעילות רוחנית אתה מתכוון?". בימים האלה היו ממש בתי ספר מיוחדים שבהם היו מלמדים את מקצוע הנבואה. בימינו, אי אפשר ללמוד להיות נביא, אבל לפחות אפשר ללמוד שיטות של התבוננות יהודית.

כנראה שעם הזמן והירידה בדורת, הפסקנו כמעט להתכוון למילים שאנחנו אומרים בתפילה, כי מתפללים במהירות או אומרים את הברכות בצורה אוטומטית. אנחנו הפסקנו להתבונן בתפילה, אנחנו 'אומרים' את התפילה!

אולי בגלל זה, לפעמים היהדות מושכת פחות מהדתות של המזרח הרחוק. בגלל זה, עלינו לשמור על רגעים של התבוננות בקריאת פסוקי תהלים, בתוכן הברכות, במהות הקשר שלנו עם ה'.

ה' שאל את האדם הראשון: "אייכה". איפה אתה, איך אתה פועל? זאת שאלה שאין לנו יותר זמן לשאול את עצמנו.

יש תמיד לזכור שביהדות צריך שני דברים: הדעת, זאת אומרת, להכיר ולאהוב את המקורות שלנו. בלי זה, כל התבוננות הופכת לאיזה מין 'טרנס' ריק מתוכן. אבל צריך להמשיך להכניס את הדעת בנעימות וברוגע ללב שלנו. עלינו להתרחק מיהדות יבשה, ובלי לשנות חס וחלילה פסיק אחד מהתורה הקדושה, אפשר לעשות אותה תורת חיים חייה ונעימה ומאירת עיניים.

לפני שנסיים, נחזור רגע לרפואה. כבר למדנו שאנחנו חולים מהמחשבות השגויות שלנו, מזווית ראייה מזויפת על חיינו ועל הקשר הרופף עם ה'. אנחנו לא צריכים רק תרופות, אלא אנחנו צריכים ללמוד להיות הרופאים של עצמנו ולהוציא מאיתנו לא רק את החיידקים, אלא את המחשבות והרגשות המסוכנות. עלינו להכניס דעת אחרת הקשורה באמת ליהדות ולא לתרבויות הסובבות אותנו, ולהגיע ללב שלנו, לרגש ולהתפעלות ולחוש את נועם הריפוי של רופא כל בשר.