פרשת וישלח: מדיניות הרתעה או חיסול ממוקד? (ע"פ הרב חנן פורת זצ"ל)

במשך מבצע עמוד ענן (למה שלא נשתמש במילה מלחמה במקום מבצע? אחרי ככלות הכל ישראל ספגה 1506 טילים באותו "מבצע") התעסקנו עם שאלות מצפוניות כגון: האם צריך להגיב? למה להגיב כאשר יודעים שתהיה תגובה נגדית של האויב? איך להגיב? בצורה מסיבית או בפינצטה?והנה בפרשה וישלח, אנו עדים לאותן נקיפות מצפון לאחר מבצע עמוד ענן של שמעון ולוי – ענישת תושבי העיר שכם. כל תושבי העיר.

תחילה, סיפור הריגת תושבי שכם אינו מופיע כמו גשם ביום בהיר, אלא קדם לו מעשה נפשע, של שכם בן חמור שלא רק אנס, אבל גם כן חטף את דינה, בת יעקב. על זה, אפשר להוסיף את ההסכמה הטוטאלית של תושבי שכם למעשה. סיבות מספקות בהחלט בכדי לגרום לתגובה קשה של בני יעקב, אבל יש בכל זאת כמה שאלות שצריכות להישאל:

– למה שני בניו של יעקב הרגו את כל תושבי העיר ולא הסתפקו בהריגת שכם בן חמור?
– האם מעשה הנקמה היה מוצדק?
– האם המעשה שלהם היה מועיל בהרתעתו?
– למה יעקב כעס על שמעון ולוי?
– האם הרתעה שכוללת הריגה של המון אנשים "חפים מפשע", כמו שאומרים היום בקשר לתושבי עזה, מקובלת או האם צריך להסתפק רק "בחיסולים ממוקדים"?

הרב חנן פורת זצ"ל, בעלון השבת 'מעט מן האור' מלפני מספר שנים, כתב מאמר בשם 'מדיניות החיסולים בשכם', שמנסה לפתוח את הקושיות הללו.

במבט ראשון דומה שההתנגדות של יעקב למעשה שכם, נובעת משיקול מדיני-בטחוני מפוכח, ולעומת זאת מבטאים שמעון ולוי גישה אמוציונאלית הנובעת מסערת נפש. הבה נקרא את הדו שיח ביניהם כפי שהוא משתקף בפרק לד', פסוקים ל'-לא': "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ". כלומר – לאחר אונס אחותנו, אי אפשר עוד להתחשב רק בשיקולים פרגמאטיים, אלא יש להישמע לצו הלב, שתובע נקמה!אולם במבט שני, אפשר שדבריהם אינם מבטאים התפרצות רגשית בלבד, ואכן התרגום הירושלמי לפסוק "הכזונה יעשה את אחותנו",  שם בפיהם של שמעון ולוי תפיסה אסטרטגית המבוססת על מדיניות הרתעה, וכה דבריו, בתרגום לעברית: "וענו שני בני יעקב כאחד ואמרו לישראל אביהם: לא נאה שיאמר בכנסיות ישראל ובבתי מדרשיהם: ערלים טמאו בתולה, ועובדי כוכבים טנפו את בית יעקב, אלא כך ראוי לומר: ערלים נהרגו בשל בתולה ועובדי כוכבים על שטימאו את בית יעקב. ולא יהיה שכם בן חמור מתגאה בלבו ואומר: כאישה שאין מי שיתבע עלבונה יעשה לדינה בת יעקב וכאישה פרוצה ומופקרת תחשב  אחותנו".

שמעון ולוי אומרים כאן כי דווקא תגובתם החריפה ו"הבלתי שקולה" תיצור "מאזן  אימה" והבריות מן השתם יאמרו זה לזה: עם משוגעים כאלה לא כדאי להתעסק! היום היינו אומרים "בעל הבית השתגע".

במבחן התוצאה, דומה שהצדק היה עם שמעון ולוי והדבר משתקף מעדות התורה בפרק לה': "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב."

מדיניות ההרתעה של שמעון ולוי הוכיחה אפוא את יתרונה הברור על פי מדיניות ההבלגה של יעקב, ולכאורה ניתן לסיים בכך את הפרשה הזו. אך הנה אחרי שנים רבות חוזר יעקב, לפני פטירתו, ומותח ביקורת נוקבת על שמעון ולוי. אלא שהפעם נקודת המוצא אינה פרגמאטית אלא מוסרית. ככתוב בפרק מט': "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

על מה בדיוק חרון האף הגדול הזה של יעקב? האומנם ניתן לעבור לסדר היום על מעשה נבלה שכזה?

על העמדה הזאת של יעקב תוהה הרמב"ן ומציין כי השתתפותו של יעקב במשא ומתן המוזר בין בניו לבין חמור ושכם לא מובנת לאור עמדתו נגד בניו הנוקמים. יתרה מזו, שכם וחמור אינה באים בידיים נקיות למשא ומתן. בשעה שהם מדברים במתק שפתיים, מצוייה דינה האנוסה כחטופה בשכם. מסתבר אפוא שגם יעקב היה שותף לתרגיל ההונאה של בניו כדברי הרמב"ן: ויש כאן שאלה שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו כי לפניו היו והוא היודע מענם כי במרמה ידברו ואם כן למה כעס ועוד שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה והנה כל האחים ענו המענה הזה במרמה ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה והאב ארר אפם להם לבדם.

תשובה של הרמב"ן היא בהירה וחדה: ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו והראוי להם שיהרגו שכם לבדו.

נמצא אפוא כי יעקב ובניו היו שותפים לתכנון פעולת החיסול הממוקד הראשונה בהיסטוריה, אך שמעון ולוי הגדילו לעשות והחליטו על דעת עצמם להרוג את כלל אנשי העיר על מנת לייצר מאזן אימה.

הרב ערן טמיר מוסיף בדבריו על מעשה שמעון ולוי בשכם הלכה של הרמב"ם שכותב כך על בני נח: חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו, יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו.

הרי ההלכה כאן ברורה. בני שמעון ולוי יישמו אותה במלואה כאן, כפי  שכתב הרמב"ם בפירוש, "ייהרג בסייף".

ולימינו אנו. לא יתכן שבעזה עם שלם רואה טילים שנורים יום יום על אזרחי ישראל, ולא רק שלא ישפטו את האשמים לכך, אלא ישמחו ויחלקו סוכריות בעריהם על מנת לשתף את כולם ב"שמחה" הזאת. ולא רק זה, אלא יפנו למצלמות העולם המסקרות את האירועים, כאשר כמה "לא מעורבים" יפגעו על ידינו בחיסול ממוקד בו הטיל שלנו סטה, לא במכוון כמובן, כמה מ"מ ממסלול.

מובנת גם התגובה של יעקב אבינו, שחס ושלום לא הוציא את שמעון ולוי מכלל ישראל, עובדה שבני שמעון יהיו 'מלמדים' את העם בכל הדורת ושבני לוי יתפקדו במשכן ואחר כך בבית המקדש. בכל זאת הוא הבין ששמעון ולוי הגזימו בחריפותם. יעקב הצדיק ואפילו שיתף פעולה במעשה הנקם, אבל רצה שהוא יהיה מוגבל.

יעקב הבין שצריך לשמור את הכוח הקדוש של שני בניו אלו, אבל החליט בצורה נבונה לא לרכז את הכוח הזה, אלא  לפזר אותו בכל השבטים – "וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

לעם שלנו יש נטייה לא בריאה ולא מכובדת לחשוב ש"איפוק הוא כוח". לכן יש צורך שרוח הלחימה של שמעון ולוי תהיה מפוזרת בכל העם. אבל מאידך, מסוכן להשאיר את הכוח של "משוגעים" כאלה, אפילו צדיקים וקדושים, ללא סייגים ובקרה.

בכך יעקב הראה שהוא באמת ראוי להיות אחד מאבותינו ושהוא יודע לשקול כל דבר בצורה נכונה וחכמה. הוכח, כמו בעבר כך גם בהווה, שמוצדק והכרחי להגיב בתגובה קשה למעשים האלימים של אויבנו, לא רק בגלל הסכנות אלא גם בכדי לשמור על הכבוד ועל כח ההרתעה של עם ישראל, ובאותה נשימה לוודא שהתגובה הזו תהיה ממוקדת ככל שניתן.