מזמור ימי התשובה – תהילים פרק כז'

סגולת המזמור
סגולה נפלאה לומר מיום ר"ח אלול עד יום הושענא רבה, לאחר תפלת שחרית, את פרק כ"ז בתהלים – "לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא". כמו שדרשו (שוחר טוב כז), "אורי" בראש השנה, "וישעי" ביום הכפורים, "כי יצפנני בסוכה" רמז לסוכה. והעושה כן מובטח לו שיוציא ימיו ושנותיו בטוב ובנעימים, ובמשפטו יצא זכאי לחיים טובים ולשלום. ואפילו אם נגזרה עליו גזרה רעה ח"ו, יכולה אמירתו לבטלה, ומבטלים מעליו כל גזרות קשות ורעות, ומעבירים מעליו כל המקטרגים והמשטינים. (חזון עובדיה ימים נוראים עמוד כד).

מדוע יש לומר את תהילים פרק כ"ז בוקר וערב במשך 40 ימים? מסביר האר"י הקדוש: בראש חודש אלול ה' מושיט לך שושנה; דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. לכל שושנה יש בדיוק 13 עלים. השושנה היא י"ג (13) מידות של רחמים. בחודש אלול נפתחים מעליך 13 צינורות של רחמים, שהם מעניקים לך את היכולת להשתנות.
מתי הצינורות נפתחים? כשאומרים את מזמור לדוד ה' אורי וישעי. המזמור מכיל את שם ה' 13 פעמים, כמו מספר עלי השושנה. בכל פעם שאומרים את שם ה', צינור של רחמים נפתח מעליך.

הרחמים הם היכולת לראות חידוש ושינוי. ראו את בקשתו של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש: שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".
זה הכל? קיבלת משאלה שתתמלא וזה כל מה שאתה מבקש? 

כן. זו תמצית השיעור שלנו. דוד המלך מבקש "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – ועדין להרגיש כמו מבקר בהיכל. בקשתו של דוד היא להיות תמיד עם מבט של התחלה, של חידוש.

המזמור נאמר במשך 40 יום מר"ח אלול עד יום כיפור. זה המזמור של התשובה. 40 יום מסמלים בריאה  חדשה, התחדשות טוטלית; 40 מסמל תמיד לידה מחדש: יש 40 סאה מים במקווה, שמסמל בריאה רוחנית חדשה; העובר נשלם באופן אמבריולוגי אחרי 40 יום. כל המערכות הותקנו. נשאר לעובר רק לגדול; העם נברא אחרי 40 שנה במדבר. העם היהודי נולד בפסח, אבל הוא צריך עוד להתבגר; משה נשאר 40 יום בלי לאכול ובלי לשתות על הר סיני ונעשה דומה למלאך; ולהפך, יש לנו 40 יום של מבול כדי להרוס את הבריאה.

באלול , ובתהליך התשובה, אנחנו נקראים להיוולד מחדש, להשתנות מהקצה עד הקצה ולהפוך לאישיות אחרת.

"לְדָוִד יְהוָה אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא יְהוָה מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד" 
אורי בראש השנה, ישעי ביום כיפור. למה אורי בראש השנה? כי ראש השנה, הוא היום בו נופלות המחיצות המפריעות לקלוט את האור של האין סוף ושל האמת האלוקית, במשך כל השנה. מבינים ביום הזה, שלא ניתן לסמוך על הכסף, על הרופא, על הפסיכולוג, אלא רק על ה'. ביום הזה חוזרים לאור של היום הראשון של בריאת העולם, לאור של מידת  הדין שהיה שולט אז. כשחוזרים בתשובה, נפגשים שוב עם האור הזה.

פירושו של הרב משה בלייכר שליט"א, רב בישיבת 'הר המור':

"ה' אורי וישעי"
דוד המלך משתמש בשמות תואר ולא בפעלים. כלומר לא נאמר כאן שהקב"ה מאיר לו ומושיע אותו אלא, המלך דוד אומר שה' הוא האור והישועה בעצמו. מה שחשוב שיש לי תמיד אור, שיש לי תמיד ישועה כי "ה' לי ולא אירא". מצב הרוח שלו לא משתנה לפי מה שקורה לו בחיים, אלא קשור במידה של קירבה לה', אורו וישעו. 

ניקח דוגמא: אתה נורא צריך משהו ואז אתה נורא מתפלל שה' יאיר לך ויושיע אותך. ואם אתה לא מקבל מה שרצית, העולם מתמוטט. אצל המלך דוד, הגישה היא אחרת. המטרה שלו בחיים, בכלל, ועכשיו ברגע זה, היא להרגיש שה' הוא האור והישועה כל הזמן. לא משנה מה יקרה – אין אכזבה. כי ממילא, זה לא העיקר. העיקר זה להרגיש ש"ה' אורי וישעי". האושר, הסיפוק, לא תלויים בדברים חיצוניים, אלא בתחושה פנימית של אור פנימי.

המילה תהילה היא מלשון הילה, אור. על פי זה מתבאר שהיכולת של ישראל לספר תהלים, תהילות ה', היא יכולת להעיר את העולם. כמו שכתוב בישעיהו מג' כא': "עם זו יצרתי תהילתי יספרו".

"בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלו"
כשאדם חוזר בתשובה, הוא רואה בעין, שאויביו נופלים. זה איתות מהשמיים שמסייעים לו בדרך הקשה לתשובה. יתכן מאוד, שלאחר זמן מה, האור הזה, העזרה הזאת, תיעלם לו 'כאילו', והוא יצטרך עכשיו לחפש את האור שוב, ולהוכיח לעצמו, הפעם בלי ניסים.

"המה כשלו ונפלו"
נאמר בזמן הווה ולא בעתיד. כבר נחרץ הדין. הקרב טרם החל וכבר האויבים כשלו. ולא רק כשלו, אלא נפלו, מפלה מוחצת ותבוסה.

"אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ"
תחנה בנקבה, במקום יחנה, כי הכוח של האמונה (נקבה) מחליש את האויב.

"בזאת אני בוטח"
"וזאת התורה, אשר נתן לנו משה, מורשת קהילת יעקב".

זאת = 408 = סולם (תפילה) + ממון (צדקה) + צום (תשובה) = 3X136.  אלה שלושת הכלים העיקריים שדרכם חוזרים בתשובה. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה".

מבאר הרד"ק: בזאת, זה ה' אורי וישעי ומעוז חיי. אין לנו דבר המאיר את חיינו,חוץ מה'.

כשהמלך דוד היה יוצא למלחמה, המטרה שלו הייתה אחת: גילוי אור ה' בעולם. וכך מכריז דוד במלחמתו עם גולית: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל" (שמואל א' פרק יז, פסוק מה').

כך אומרת אביגיל לדוד: "כי מלחמות ה', אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך" – שמואל א', כה', כח'.

הרב צבי טאו שליט"א, ראש ישיבת 'הר המור' מבאר: "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח": "בזאת", דהיינו במלחמה עצמה, אני בוטח. מלחמה באה לעולם כדי שכוחות הטוב שעד כה היו גנוזים ונסתרים יתפתחו ויצאו לפועל. המלך דוד אומר לעצמו שהוא בטוח שההתמודדות הזו תוסיף עוד נדבך בבניין קידוש ה' במציאות, אחרת ה' לא היה שולח אלי את המלחמה הזו.

"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ"
יש שאלה ויש ובקשה. הבקשה היא החשק הפנימי. השאלה, היא הביטוי המילולי שלה. הרבה פעמים אנשים חושקים בדבר, כמו אושר פנימי… ורצים אחרי משהו אחר (כבוד, חומריות, כסף וכו').

במגילת אסתר, המלכה אסתר אומרת "שאלתי ובקשתי". היה לה חשק עז להציל את ישראל והיא הייתה דבוקה במטרה, עד כדי כך שלא היה שום הבדל בין כוחו של רצונה לבין הכוח שהיא שמה במלים שלה.

צריך בחיים לדעת מה רוצים (בקשתי) ולבטא את הרצון הזה נכון (שאלתי). האויב מספר אחד של האדם, הוא הבלבול. כשיש בקשה פנימית והתנהגות חיצונית אחרת. תפילת העמידה נגמרת בהדגשה לנקודה הזאת: "יהיו לרצון אמרי פי (שאלתי) והגיון לבי (בקשתי) לפניך".

יש חשיבות עליונה לביאור המחשבה. לשאול את עצמנו: מה אני רוצה? מה ה' רוצה ממני? מה מטרתי בעולם? בשביל זה, צריך עבודה של התבוננות שתאפשר להכיר את עצמנו ואחר כך לתאם את הרצון הפנימי עם הדיבור והמעשה.

העבודה של התשובה, ושל חודש אלול היא לדעת מה חשוב בחיים? אבל לעתים שוכחים מה חשוב לנו… אפילו שוכחים את הקב"ה!

ההצלחה תלויה בריכוז שלנו. הצלחה = ריכוז על מה שאנחנו רוצים באמת, בצורה של נוסחה, שמסכמת את הבקשה הפנימית. אפשר לנסח לעצמנו את הנוסחה החשובה לנו עם פסוקים למשל, כמו שויתי ה'… אשרי אדם בוטח בך… נגילה ונשמחה בו…  הודו לה' כי טוב… וכו' וכו'.  או לנסח נוסחה משלנו כמו: או תשובה או בושה; או שפע, (בכל רגע ה' נותן לנו שפע) או פשע; אשרי המאמין, וכו'. אחר כך יש לבטא אותה נוסחה בצורה של שאלה חזקה ומתמידה. בשביל זה, הנוסחה שלנו צריכה להיאמר ברגש ופעמים רבות. אפשר לסכם ולבטא רצוננו ככה:

ריכוז = נוסחה X רגש X חזרות.

כמו ואהבת את ה' אלוקיך, בכל ללבך (רגש) ובכל נפשך (הנוסחה) ובכל מאודך (כל הזמן).

"שיבתי בבית ה'"
להרגיש אורח. העולם הוא הבית של הקב"ה. "אשרי יושבי ביתך".

לחזות בנועם ה': חשיבותו של חזון הוא הסתכלות עמוקה והתבוננות מתמדת . צריך להרים את המבט ולהסתכל על הנפלאות שמסובבות אותנו! לחזות בנועם ה': להתפעל, להתפלא, להשתומם. לפחות קצת! להרגיש את השפע, אפילו ברגעים הקשים.

הרב זצ"ל באורות הקודש ג' קעד: "אפילו שהגוף שבור ורצוץ, והנפש מבוהלת ופצועה, במכאובים רבים, רוחניים וגשמיים, אין הנעימות הרוחנית מפסיקה מלתת את דובשה ואת מתיקותה. האדם שמסוגל להרגיש את העולם הרוחני זוכה לרוגע ולעונג פנימי גם בעיתות משבר וחשיכה".

"לבקר בהיכלו" 
המלך דוד ישב או הלך? אפילו בהליכה, בעיסוקי החיים שלו, ידע המלך דוד להתיישב ולהתבונן. הוא היה תמיד בהיכל של ה'.
יש צורך לבחור את המקומות שמבקרים בהם. כל בוקר בכניסה לבית הכנסת אומרים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך, ביראתך".

"שבתי בבית ה' כל ימי חיי" 
האם מלך דוד מבקש לזנוח את כל עיסוקיו ולהיות צפון אך ורק בבית המדרש? כמובן שלא, אלא הוא ביקש להרגיש שכל ימי חייו, אפילו בשעות שהוא היה פועל פעולות מדיניות, פוליטיות, או  צבאיות, הוא ירגיש כמו בבית ה'. זאת מדרגה גבוה, להישאר דבוק בה' כאשר אתה נראה שקוע בענייני העולם.

"לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" 
לחזות הוא מלשון חזון. יכולת צפייה למרחקים, ראייה במבט פנימי ועמוק כמו בתפילה: "ותחזינה עינינו בשובך לציון". כאן , לחזות בנועם ה', לחיות בהתפעלות מתמדת, באקסטזה מתוקה מהחסד של ה'.

"כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי"
למרות שדוד גר בארמון, הוא תמיד הרגיש שהוא בסוכה רעועה שעומדת בחסדי ה'.

כאשר דוד המלך נפגש עם המציאות המסובכת והקשה, עם "יום רעה", הוא אינו שוקע ברעה, אלא הוא נשאר צפון במציאות העליונה, "כי יצפנני בסוכה [בסוכו]". הסוכה, היא מדרגת החיים אלוקית ממנה דוד אינו יוצא. המפגש עם הרעה, עלול למוטט את האדם, והוא לא  מסוגל כבר להתרומם מעל הסיבוכים של החים. דוד המלך, אינו נכנע למציאות וממשיך לחיות בסוכת ה', המגנה עליו.

"וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַיהוָה"
התחושה שהוא רק תלוי בקב"ה, מאפשרת למלך דוד, להתעלות על אויביו.

"שְׁמַע יְהוָה קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי"
באלול, עם ישראל משמיע את קול השופר שמורכב מתקיעה אחת בהתחלה, ואחר כך, שברים ותרועה ושוב בתקיעה גדולה בסוף. התקיעות מסמלות את הנצח (קול ישר וארוך). התקיעה הראשונה רומזת לעולם הבא שאנחנו יצאנו ממנו. השברים מסמלים את המשברים והתרועות מבטאות את הרגעים הקצרים של שמחה שיש לנו. ושוב הנצח, עם עוד תקיעה ארוכה הרומזת על חזרתנו לעולם הבא הנצחי.

תוקעים ממקום צר, הפיה של השופר, וממנה יוצא קול גדול במקום הרחב של השופר. מצר לרווחה.

"ואזבחה באהלו זבחי תרועה" 
רש"י מסביר "זבחי תרועה", כזבחים שאומרי עליהם שיר. בתוך המציאות המסובכת, עומד דוד ומריע לקב"ה. אלה תרועות של ההודאה, ששרים לה', בתוך ההתמודדויות – "אשירה ואזמרה לה'".

"לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ"
התשובה היא תנועה כלפי פנים. צריך להפסיק לחפש בחוץ את מקור האושר. לחזור למסר האלוהי הנמצא בליבנו. התשובה היא חזרה לעצמיות הפנימית שלנו, ששם יושבת כל התורה.
בתחילה העובר נמצא בבטן אימו, גן עדן-> יציאה לעולם. ומאז התורה נשכחת והאדם מחפש בחיצוניות את מה שחסר לו (חברים,כסף, אישה וכו' ) ->אכזבה -> חזרה לפנימיות, לתשובה. "אחור וקדם צרתני". ללכת קדימה זה ללכת גם 'קודם', אחורה. הלב של האדם, מבקש ממנו לחפש ולגלות את ה', ברגשות הפנימיים שלו. 

"את פניך ה' אבקש"
לחזור ללב, לפנים, זה לחזור לה'. התשובה היא סוג של 'אינטואיציה', תחושה רגשית פנימית לא מוסברת של חשיפה לאמת. כמו לדוגמה כאשר יהודי שלא יודע שום דבר על היהדות, מתפרץ בבכי לפני הכותל. 

"בקשו פני" 
אמירה של ה' לעם ישראל, שנאמרת ע"י הלב. רצון ה', הוא שהאומה תבקש את פניו. לבקש את פני ה', פירושו: לימוד התורה וקיום מצוותיו מתוך התקשרות פנימית עמוקה. לקול הפנימי הזה מקשיב דוד,  ועונה לו: "את פניך ה' אבקש".

"אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי"
יש שתי  דרכים שיכולות לשבש את החיפוש של האדם. ה' יכול להסתיר את עצמו מהרשע, בתחפושת של חיים נורמליים וטובים, כמו "רשע וטוב לו". או להיפך, הוא יכול למוטט את האדם בכעסו עליו כמו "צדיק ורע לו".

"כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי"
המלך דוד, כשהוא מתמודד, הוא לבדו. עם קשיי החיים אינו חש לבד, אלא חווה הוא את התמיכה של ה' שאסף אותו.

"הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי"
אני אתגבר על אויביי דרך ההתמדה שלי בעבודת ה', ובצורה אוטומטית אשפיע עליהם ואחזיר אותם אליך ה', למען שוררי.

"אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס"
עדי שקר: הנשק של היצר הרע ושל האויב של עם ישראל (כעת החמ[א]ס) הוא הנשק של השקר.
אל תתנני בנפש צרי: מדובר כאן בעיקר על אויב פנימי, על היצר. הנפילה הממשית בידי האויב מתחילה מן המעמד הנפשי. כאשר היצר מצליח  שנהיה מרוכזים בצרות, לרוב מדומות, הוא מחליש אותנו – "קמו בי עדי שקר", ואז האויב החיצוני יתקוף גם אותי – "ויפח חמס".

"לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים"
לולא = אלול = אני לדודי ודודי  לי. אם לא הייתי מאמין הייתי אבוד. 
ארץ חיים: ארץ ישראל והעולם הבא.

"קַוֵּה אֶל יְהוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהוָה"
לא להתייאש אם התפילה לא נענית מהר. מכיוון שביהדות העיקר הוא התפילה ולא הביטחון  שתקבל מה שאתה רוצה. ה' נותן לך תמיד משהו לקוות אליו על מנת שתתפלל. העיקר זה לא המימוש של התקווה שלך, אלא התקווה עצמה, המאמץ וההתחזקות שאתה עושה בתפילה. התקווה אל ה' היא 'תכלית לעצמה'. מפני שהיא מבטאת את האמונה המוחלטת בהופעת דבר ה' במציאות. אפשר להגיד, שמכיוון שהתקווה היא מצווה גדולה של ביטוי האמונה, צריך לקוות בכל מקרה, אפילו ואולי אדרבה, דווקא, שלא נראה מקום לתקווה.

התקווה היא המנוע של ההצלחה. אם אדם מתייאש, לעולם הוא לא יגיע למטרה שלו. התקווה נותנת לו את החוזק כדי להמשיך לקוות ובסופו של דבר, להצליח. כי הייאוש מרוקן את הכוחות הרוחניים. הפסימיות היא הסימן שאתה צריך להמשיך לקוות.

תקווה -> תפילה -> המתנה -> התחזקות -> לקוות עוד יותר.

ניתן להקביל פסוק זה למבנה התקיעות של ראש השנה.

קוה אל ה'                        חזק ויאמץ לבך                                וקוה אל ה'
 תקיעה                                 תרועה                                          תקיעה

"אשרי העם יודעי תרועה". מהו האושר הגדול בלדעת להריע בשופר? הרי כל גוי יכול לתקוע בשופר! יודע תרועה אין פירושו ידיעה טכנית, כי אם הכישרון לחיות בעולם הזה, על כל סיבוכיו ופיתויו מתוך נאמנות מוחלטת לקול האלוקי. כישרון זה, להמשיך לקוות, להתגבר, להתמודד, להאמין, למרות כל המשברים של החיים, הוא מקור אושרו של העם היהודי.

תקיעה שבאה אחרי התרועות, היא אות שהאדם התגבר על המכשולים של העולם והיה יכול לו, בלי לאבד את הקשר עם המגמה האלוקית העליונה והטהורה.

"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – זכריה יד', ט'. התקיעה הגדולה מבטאת עולם חדש אשר כל כולו הופעה חיה ושלימה של הקול האלוקי הבראשתי (הרב זצ"ל).