תורה ורפואה לפרשת צו: על הקשר בין הפרשה להגדה של פסח

מבין החולים הרבים שראיתי בחיי, הייתה חולה אחת שהייתה כל הזמן בדכאון. היה לה הכול והיא היתה אמורה להיות מאושרת, אבל היא כל הזמן הייתה מתלוננת על החיים שלה.

יום אחד, היא נדרסה ע"י מכונית והובאה לבית החולים במצב קשה ביותר. כל הגוף מרוסק, שברים בכל מקום, קרע בטחול וכמובן, היא הייתה בלי הכרה. ימים רבים היא הונשמה, שבועות היא קיבלה אוכל רק דרך צינור, וחודשים היא הייתה בשיקום איטי וכואב. כשהיא עזבה, סוף סוף, את ביה"ח – היא צלעה, נשענת על מקל הליכה וסובלת מכאבים בכל צעד שעשתה.
אני ציפיתי שמצבה הנפשי יחמיר עוד יותר לאחר התאונה. להפתעתי, בביקור הראשון שלה במרפאה, ראיתי אישה לא רק רגועה אלא גם שמחה וצוחקת כל הזמן! "איך יכול להיות?", שאלתי אותה? והיא ענתה לי: "ברגע שהתעוררתי, לא האמנתי שאני עדיין חיה! למרות ההנשמה, למרות הזונדה ולמרות הכאבים, פשוט שמחתי להיות בחיים. אחר כך, כאשר הוציאו לי את מכשיר ההנשמה, הערכתי את העובדה שאני מסוגלת לנשום אוויר בכוחות עצמי. ואז הוציאו לי את הזונדה מהקיבה – נהניתי מכל לגימת מים או חתיכת אוכל. אחר כך, בפעם הראשונה שיכולתי לעמוד קצת על הרגליים, למרות הכאבים, צהלתי מאושר. וכך, בכל שלב ושלב של השיקום, הערכתי מחדש כל תפקוד של הגוף שלי, אפילו אם הוא הקטן ביותר כמו לקום בבוקר, לשמוע שוב את הציפורים או לראות את קרוביי. כאילו נולדתי מחדש וקיבלתי הכול במתנה!"
"ומה עם הדיכאון?" שאלתי. "נעלם לחלוטין" היא ענתה לי, "עכשיו אני מבינה שלא ידעתי להודות לה' על כל מה שהוא נתן לי. הפכתי את עצמי לאומללה עם כל התלונות והדכאונות שלי. התאונה גרמה לי להסתכל על החיים בצורה שונה לגמרי. ה' עשה לי תרגיל אדיר. הוא החזיר לי את כל חלקי הגוף בהדרגה על מנת שסוף סוף אני אעריך שוב את החיים. תודה לאל!".

מה הסיפור של אותה אישה בא ללמד אותנו?
שהתודעה וההודיה על החיים הן מרכיב חיוני בסוד האושר והבריאות בחיים. ואם אנחנו לא מעריכים את מה שה' נותן לנו… הוא יקח אותו מאיתנו, לפחות לזמן מה.

אם אנחנו לא מודעים, אנחנו לא מודים ואם אנחנו לא מודים אנחנו לא מודעים.

פרשת השבוע, פרשת צו, מסבירה לנו את מהות ההודיה. מסופר שם על קורבן שלמים. ארבע סוגים של אנשים הביאו קורבן שלמים על מנת להודות לקב"ה על מה שהוא עשה להם: הולכי מדבר, חולים שנתרפאו מייסוריהם, חבושי בית אסורים ויורדי ים. סימנם – "חיים" (חבושים, ייסורים, ים, מדבר). אבל למה הוא נקרא קורבן שלמים ולא קורבן הודיה? זה לא יותר נכון? מה המסר כאן?

רבי שמשון רפאל הירש מסביר לנו כי "המביא תודה, זכה במצב של שלמות אחרי שהיה בסכנה וניצל ממנה". כי אחרי מצב של סכנה, האדם פתאום מתחיל להעריך יותר את הדברים הפשוטים ואת החיים. הסכנה שינתה אותו. הוא עכשיו חי יותר.

האנשים מרגישים אומללים כי הם לא מעריכים מה שיש להם.
להתלונן = חיסרון, אומללות, חולי. להגיד תודה = שלמות, אושר,בריאות.

המזמור של חג פסח הוא מזמור תהלים קז', בו כתוב "הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו"; ההגדה של פסח היא הודיה לקב"ה על הניסים שהוא עשה ועושה לנו בכל דור ודור. בנוסף, ההגדה אומרת לנו איך להודות: "כל המרבה לספר ביציאת ממצרים הרי זה משובח". אין להסתפק בהודיה כללית אלא קיים צורך להיכנס לפרטים, לדעת לעורר את הדמיון, את ההתבוננות. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים".

פרשת השבוע קשורה עם חג הפסח דרך ההודיה. חבל לחכות למחלות, לסכנות או לביטול החופש שלנו, כדי להודות לקב"ה. נודה לו מעכשיו, כדי למנוע את הקשיים וכדי להעריך בצורה שלמה את הרגעים הפשוטים של החיים. בכל יום ננסה להתבונן על כל מה שנותן לנו הקב"ה, אפילו חמש דקות ביום, ונודה לו מכל הלב.
זה אחד מהמפתחות לחיים שלמים, מאושרים ובריאים.

הודו לה'… כי טוב, כי לעולם חסדו!

כתיבת תגובה לבטל