פרשת חקת: המנהיג חייב לרומם את העם

מה היתה טעותו של משה במי מריבה כאשר הוא הכה את הסלע?

היות והתורה היא מעין קוד מוצפן, נראה שע"י מילה מיוחדת, נוכל להבין את טעותו של משה ובכך את הסיבה לענישתו. נוכל גם להבין מכך איך צריכה להופיע המנהיגות של מנהיגי העם לכל הדורות. הבה נבדוק את הכתוב:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. וַיִּקַּחמֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְהוָה כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ." (במדבר כ', ז'-ט')

עד כאן הכל בסדר. אז איך ניתן להבין את הכעס של ה' על משה ואהרון, שמופיע מיד אחר כך?

"וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם." (שם, י'-יב')

נראה שבפסוק הזה מצאו המפרשים שלוש טעויות עיקריות של משה:

רש"י אומר: "שלא ציווה המקום להכות אלא – ודברתם אל הסלע".

הרמב"ן אומר שמשה, כאילו התרברב, באומרו: "נוציא לכם מים", במקום להגיד – ה' יוציא לכם מים.

האבן עזרא מפרש שמשה העליב את בני ישראל באומרו: "שמעו נא המורים".

שלושת הפרשנויות הללו מוצדקות כמובן, אבל הרב חרל"פ מזהה עוד סיבה שהיא כנראה כוללת את כל הסיבות יחד. הרב מסביר שה' אמר: "קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה", אבל משה שינה את דבר ה' ל: "וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל". במקום להקהל את העדה, משה מקהיל את הקהל.

ובכן, האם עם ישראל הוא עדה או קהל? ומה ההבדל בין המילים?

קהל הוא התקהלות סתמית, אסיפה של אנשים הנמצאים ביחד במקרה ומתקבצים לקבוצה, כמו למשל, קהל שמתקהל עקב אירוע חריג כמו תאונת דרכים. כשהאירוע נגמר, הקהל מתפזר.

עדה, להבדיל, היא התקהלות של אנשים שיש קשר ביניהם. ההתקהלות שלהם מהווה מטרה לזהות משותפות. זה גם יכול להיות קבוצה של אנשים שהם עדים למשהו מיוחד, כמו שכתוב בישעיהו: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם יְהוָה וְעַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי" (ישעיהו, מג', י').

יש רגעים שעם ישראל לא רואה גורל קולקטיבי. העם מרגיש כקהל ולא כעדה. יש ישראלים שנולדו כאן, אבל הם יכולים גם לגור בכל ארץ אחרת. הם לא מרגישים שמטרה מיוחדת מקשרת אותם לאחרים. יש יהודים שעלו לארץ כדי למצוא מקלט מפני האנטישמיות, אבל ישראל היא לא רק מקלט, היא ארץ עם מטרה ברורה: לייצר עם אחד עם תורה אחת בארץ אחת.

במי מריבה, תפקידו של משה היה להקהיל את העם כעדה. לתת להם תחושה שזו עדה מיוחדת, בארץ מיוחדת עם דת מיוחדת וגורל היסטורי מיוחד. אבל, אולי מרוב אכזבות שהיו למשה מהעם הישראלי, הוא אינו רואה עכשיו את ישראל כעדה, אלא כקהל. לכן, משה מסתפק בלהקהיל את הקהל. אבל ה' כועס על כך ואומר לו ולאהרון שהם לא יביאו את העם לארץ.

עכשיו ניתן לסכם ולהבין את כל הפרשנויות גם יחד:

רש"י אומר שלא היה צריך להכות את הסלע אלא לדבר אליו. משה רבנו חשב שהעם לא התבגר מספיק ושהוא עוד צריך ניסים ברורים. הוא בעצמו חשש שדיבור לא יספיק ושהעם עלול להתייאש אם זה לא יצליח.

הרמב"ן אומר שהטעות הייתה לתת לקהל לחשוב שהמנהיג יכול לעשות את הכל לבד, כשהיה צריך לחזק את בני ישראל, שהם הבנים של ה', שהם יכולים וחייבים להסתדר בלי משה שעוד מעט יעלם ושה' בעצמו ימשיך לעשות ניסים לעמו.

אבן עזרא אומר שלא היה צריך לכעוס על העם ולהתאכזב ממנו, אלא לדבר אליו בהערכה רבה ולתת להם ביטחון בעצמם.

משה לא רצה לדבר לסלע, לא השתמש בכח הדיבור, אלא הכה אותו, וכתוצאה מכך, כמו הסלע, מיד העם האדומי לא יסכים לשמוע בקול משה, בבקשו לעבור בארצו.

כתוב בבראשית רבה סה', כ': "בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידיים, ידי עשו, על העליונה".

וכדי לשכנע את אדום לתת לעם ישראל לעבור בגבולו, משה אומר לו: "וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיִּשְׁמַע קֹלֵנו". התשובה של אדום היא מהירה וברורה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן-בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶך".

בשפה פשוטה,אדום אומר למשה: "משה, איך ה' ישמע בקולך כאשר אתה בעצמך התנגדת לדבר אל הסלע? איפה הקול שלך, איפה הקול של יעקב?". אדום מזכיר לו למשה, שאם לא נשמיע את הקול של יעקב, יש רשות לעשיו להשתמש בחרבו כמו שאומר יצחק לעשו, בפרשת תולדות, כז', מ': "על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". החרב היא כל המהות של עשיו, הוא אדום. והמהות של ישראל היא הקול שלו. התפילה שלו.

המנהיג צריך להאמין לא רק בקב"ה, אלא גם בכוחו של עם ישראל כמו שכתב הרב חרל"פ: "מאחר שכל רפיון באמונה בקדושה של ישראל נחשב כרפיון בקדושת ה'". הכח של ה' והכח של עם ישראל אחד הם. "אתה אחד ושמך אחד ומי כישראל גוי אחד בארץ".

רק בארץ אחת (ארץ ישראל) המיושבת ע"י עם אחד (עם ישראל) – ה' הוא אחד, כמו שכתב בזוהר: "כשישראל נמצאת בגלות, לא נקרא ה' אחד, אלא בשעת כניסה לארץ ישראל, אז – "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – וזה בלי זה לא נקראים אחד כמו שכתוב גוי אחד בארץ".

לסיכום, עם ישראל אינו קהל. הוא עדה קדושה, עם תורה קדושה בארץ קדושה.

כתיבת תגובה לבטל