תורה ורפואה לפרשת מסעי: המשמעות לחיים נמצאת גם במעשים הפשוטים יוסף ארוון, כ״ז בתמוז ה׳תשע״גפברואר 27, 2016 פעם הגיעה אימא צעירה למרפאה שלי שהתלוננה על חולשה הולכת וגוברת. לאחר הבדיקות הרגילות שהיו תקינות לחלוטין, נוכחתי לדעת שהיא פשוט מפתחת התחלה של דיכאון. מסתבר שיש לה ארבע ילדים קטנים שנולדו אחד אחרי השני וכמובן היא כל הזמן עסוקה איתם. העיסוק הזה גרם לה לקושי ועייפות רבה. מתברר בנוסף לכך שהיא בתהליך של חזרה בתשובה ושהיא משתוקקת ללמוד יותר ממה שהיא יכולה לאפשר לעצמה כעת, כמו שהיא אמרה לי: "אני מתגעגעת לקודש… אבל אני צריכה להסתפק בריצות אחרי הילדים!". חשבתי כרגיל למצוא פתרון בפרשת השבוע ולכאורה לא מצאתי שום דבר שהיה יכול לעזור לה. ופתאום, כמו ברק, חשבתי על שם של פרשת השבוע "מסעי". הנה מצאתי את התשובה, את העידוד, את העצה שהיא מחפשת. התחלתי להסביר לה שיש לנו פרשה שרובה מספרת על ריצות, תחנות ונסיעות. מה הטעם שהתורה מספרת לנו על רגעים ריקים מתוכן לכאורה? הרי מה יותר חסר משמעות מנסיעות ממקום למקום? אם לנסיעה עצמה אין ערך, ורק המטרה היא החשובה, למה התורה טורחת לספר לנו על ארבעים ושתיים תחנות שבטוח היו מייגעות? הסברתי לה שהמחלה שממנה היא סובלת, מאוד נפוצה. קוראים לזה: חוסר משמעות בחיים. לכולנו יש תחושה של איבוד זמן. הלוואי שיכולנו לגמור לעבוד בחצי שעה, ובלי צורך בנסיעות מיותרות, היינו יכולים אחר כך ללמוד תודה רוב היום! אבל כנראה שהקב"ה לא מעוניין בשיטה הזאת. עובדה, השם של הפרשה: מסעי. אם הקב"ה היה רוצה שרק נלמד, הוא היה ממציא שיטה אחרת. הרי ברמה של כל אחד מאיתנו, חוץ מהנסיעות שבערך לוקחות כארבע שנים מהחיים, אנחנו ישנים בממוצע כעשרים שנה, אוכלים כשנתיים-שלוש, ונמצאים באמבטיה ובשירותים כשנתיים (אני לא מדבר על אלה שסובלים מעצירות…)! אז איפה הקדושה בחיים שלנו? האם יכול להיות שכל השנים האלה של ריצות וצרכים למיניהם, אין להם ערך? היהדות באה דווקא על מנת שנבין שכל רגע בחיים יכול להיות קדוש. אפילו נעילת הנעליים יכולה להיות הזדמנות למצווה. השולחן ערוך אומר לנו, שתחילה צריך לנעול את הנעל הימנית, ואחר כך השמאלית. עלינו גם לשרוך תחילה את הנעל השמאלית ואחר כך את הימנית. תחשבו כמה אלפי מצוות עשיתם ככה, בלי מאמצים, בלי ברכה אפילו! לחיים יש משמעות אם אנחנו נותנים להם משמעות. אם אדם ישן או אוכל כדי להיות בריא לצורך עבודת ה' – זו מצווה. אם בעבודה שלו, הוא שמח בחלקו ומודה לה', למרות שזה לא תמיד קל, אז גם זו מצווה. אם כאשר אדם נוסע, הוא נוסע כמו יהודי, ומנסה לחשוב מחשבות טובות – זו מצווה! אמרתי לאותה אמא: "תראי, אם כאשר את מכינה את הכריכים לילדים שלך, את מתפללת שאותו האוכל יעזור להם להיות חזקים בלימודי הקודש שלהם, את עושה מצווה גדולה. בטוח שהמלאכים ירצו לשמוע את התפילה שלך! כל רגע בחיים שלך יכול להיות מלא משמעות, רק ע"י כוונה קטנה, תפילה חרישית קטנה, הודיה קטנה לבורא". זה הוא סוד החיים, סוד היהדות. אף דת בעולם לא יודעת לתת משמעות לכל הרגעים של החיים. אצל הגויים, רק במנזר יש קדושה. אצלנו, אשה יהודיה במטבח שלה, איש יהודי בעבודה שלו, יכולים להפוך את החיים שלהם למלאי קדושה וזה רק ע"י כוונה נכונה. איזו מפתח לקדושת הבחיים! עלינו לדעת שבכל רגע בחיים אנחנו יכולים להתקרב לה'. אין חיים אפורים. וזה, רק ע"י הכוונה הקטנה שלנו. כשגמרתי לדבר, ראיתי שהיא מחייכת חיוך קטן, ואמרתי תודה לבורא שנתן לה את המצווה להתחיל לחייך שוב ושנתן לי את המצווה לשמח יהודי. תודה לה' עשה אותנו יהודים, שביכולתנו האפשרות לקדש את החיים, אפילו אם זה קשה לפעמים. פרשת שבוע דכאוןמסעיפרשת שבועתורה ורפואה