פרשת דברים: למה באמת משה לא נכנס לארץ ישראל?

ל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם. לא וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד-בֹּאֲכֶם עַד-הַמָּקוֹם הַזֶּה.

למרות ההבטחה הזאת שבעצם ה' יעשה את הכל, העם לא מרוצה:

לב וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ה' מגיב מיד ובצורה קשה מאוד ומבטיח שהדור הזה לא יכנס לארץ:

לד ויִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. לה אִם-יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.

אחר כך אנחנו קוראים עוד שרק כלב ויהושע מוצאים חן בעיני ה'… אבל משה רבנו כנראה שלא, היות והוא לא הוזכר. משה אף מתוודה שה' העניש גם אותו על אותו עניין:

לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ-אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ-בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה. לז גַּם-בִּי הִתְאַנַּף יְהוָה בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם-אַתָּה לֹא-תָבֹא שָׁם. לח יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי-הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת-יִשְׂרָאֵל.

אנחנו מבינים שה' כועס על העם שסירב לעלות, אבל למה ה' כועס גם על משה, שלהפך, ניסה בכל כוחותיו לשכנע את העם לעלות? למה יש לכאורה איפה ואיפה בין משה לכלב ויהושע?
מעניין לראות שהתורה חוזרת כאן על חטא המרגלים, אבל, כנראה כדי לא להעליב את משה, התורה לא חוזרת על כל מה שנאמר שם.

הרי כדי להבין את התגובה של ה', עלינו לחזור למה שאמר כלב בפרשת שלח, בספר במדבר פרק יג':

ל וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

יש לשים לב שכלב מדבר בצורה אחרת ממשה. משה הבטיח ניסים של ה', כלב מציג גישה שונה לגמרי: עלינו לעלות ולרשת את הארץ. הכל בידינו, וכמובן בעזרת ה', נוכל להם. זה כבר לא דיבור של אמונה בלבד, ושה' הוא שיעשה ניסים ונפלאות. זה כבר נאום של חייל ישראלי. עלינו לעלות ואז נוכל להם. צריך השתדלות עכשיו, ואחר כך ה' ייתן לנו את הניצחון, לא להפך. כלב אומר בפשטות שצריך תחילה אומץ לב כדי לעלות לישראל ולהלחם בעמים היושבים בה.

כלב והתורה מוכיחים לנו שכדי לעלות לארץ ישראל וליישב אותה, לא צריך לחשוב יותר מדי. בכל הזמנים, הבעיה היתה שהיהודים רצו כל הזמן להמתין עוד קצת לפני לעלות לארץ. פעמים אין ספור שמענו את המנגינה הזאת: "כמובן שאני חושב לעלות לארץ… אבל זה קשה. יש בעיה של פרנסה, והילדים צריכים לגמור את הלימודים בפקולטה, וכל המשפחה שלי כאן, ויש את הבעיה של השפה, ואה! שכחתי, אבל גם מאוד חם בארץ שלכם. אז אתם מבינים, אני צריך עוד קצת להתכונן". ה'עוד קצת' הזה עלה לנו בחיים של מיליוני יהודים שחיכו עוד קצת… אבל אויבינו, הם לא חיכו לנו! לנאצים לא הייה זמן לחכות! הם רצו להכחיד אותנו מייד.

והבעיה של משה, המנהיג, הייתה שהוא לא ביקש מהעם אומץ, אלא רק לסמוך על הניסים של ה'. הוא חשב שאפשר להמשיך להיות מנהיג עם מטה הפלא של ה'. על זה דווקא הקב"ה כעס וכאילו אמר לו: "לא משה, גמרנו עם הניסים הגלויים, מעכשיו הניסים יהיו נסתרים והעם צריך לקחת את הגורל בידיו". 

הגישה של משה הייתה טובה לתקופת המדבר, אבל לא כאשר עולים לארץ. הרבה מנהיגים רוחניים של העם היהודי, כמו משה, לא הבינו ולפעמים עדיין לא מפנימים שאי אפשר לסמוך רק על האמונה בקב"ה. המנהיגים האלה אמרו לפני השואה, שאל לנו לעלות בחומה, אלא להאמין ולהמתין להופעה ניסית של ה'.

בגלות הייתה תורה של אמונה, תורה של דתי פרטי בלבד. בארץ, התורה עולה מדרגה, מעכשיו התורה היא תורה של עשייה, של ישראליות.