תורה ורפואה לפרשת עקב: לרדת במשקל בלי דיאטה!

כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם (ח' ד').

אומר האבן עזרא על הפסוק: "החוכמה לנשמה, כמו מזון לגוף" .

האם פעם חשבתם  קצת על הפרות המסכנות. יום אחרי יום, כל מה שהן אוכלות זה את אותו עשב פשוט. תארו לעצמכם דיאטה על בסיס עשב 365 ימים בשנה. בלי רוטב, בלי מלח, רק עשב. אחרי כמה זמן, העשב הזה באמת ייצא לנו מהאף. איך הפרות מסתדרות עם זה?

רוב בעלי החיים בעולם מסתדרים מצוין עם תפריט פשוט וקבוע. אבל לא האדם. בני אדם צריכים גיוון. הם מחפשים תמיד משהו יותר טעים או יותר חדיש. מנקודת מבט פיסיולוגית טהורה, אנחנו יכולים לחיות על לחם ומים בלבד. אז למה רק האדם לא יכול "לחיות על הלחם לבדו?".

חכמי הקבלה מסבירים זאת בתור אחת המקבילות בין העולם החומרי לעולם הרוחני. כמו שהבטן תמיד רוצה יותר, כך הנשמה תמיד תרצה יותר. יש לדעת ולהבין היטב שהאדם תמיד מתוסכל. הוא באיזשהו מקום תמיד לא מרוצה ממה שיש לו ורוצה לגדול. הוא לא אשם, זה הטבע שלו. ה' ברא אותו כדי להשלים את עבודתו, כדי להיות שותף לבריאת העולם. ה' שתל כח בתוכו שתמיד דורש שיפור, חידוש, המצאה. ה' רוצה שהאדם יהיה פעיל, קריאטיבי, ועסוק בלימוד ומעשים.

האדם (אם הוא לא מצא את דרך התורה), תמיד מחכה, מצפה, מקווה למשהו יותר טוב, חדשות טובות, עבודה חדשה, מכונית חדשה, בית חדש והוא באמת מאמין שכאשר הוא ישיג את המבוקש הוא ימצא את מנוחת הנפש שלו. אבל מכיוון שהקב"ה ברא עולם שבו החומר אינו פתרון לתסכול של האדם, אם אותו אדם לא יחזור למוצא פי ה', האכזבות ילכו ויתרבו, עד שהוא ילך לכל מיני שטויות וסטיות. אז הוא יחיה בשביל מועדון הכדוררגל שלו, או ילך מאישה לאישה, או יכול אף להגיע לסמים.
אז למה ה' ברא את התסכול אצל האדם, אם זה כל כך רע והרסני?
צריך להבין שהתסכול אינו רק קללה, אלא יכול להיות הברכה הכי גדולה שיש לאדם. אם הוא מבין שרק הקשר עם הבורא יוכל לתת לו רוגע, הוא יחפש באופן טבעי, כל הזמן, את אהבת ה'. הכח הזה, יוביל אותו למוצא פי ה', והוא יוכל למצאו אותם בקלי קלות, בתורה, בהתבוננות ובתשובה. התסכול אינו אלא הTRIGGER, ההדק, הגירוי לקשר אלוהי: "טַעֲמוּ וּרְאוּ, כִּי-טוֹב יְהוָה; אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר, יֶחֱסֶה-בּוֹ" (תהלים לד', ט'). צריך לטעום קצת את הטעם של התורה ונרגיש טוב.

"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם לראות את ה' אלהיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (עקב, י, יב).

מעכשיו, בפעם הבאה שתחושו תסכול או שתרגישו שאתם לא מרוצים מעצמכם או מהעולם, אל תתלוננו, אלא תודו לה' שנתן לכם את הכוח להשתפר ולשפר את העולם. ואם אתם מחטטים במקרר כדי למלא את מה שנראה לכם כמו תאבון, תדעו שזאת טעות רצינית. תחפשו להתעסק במשהו שייתן לכם סיפוק רוחני. כל אחד מאיתנו יודע שכאשר הוא כל הזמן עסוק בתורה, הוא אפילו שוכח לאכול!

אז ננסה לסכם מה שלמדנו עד עכשיו: אל לנו להאשים את עצמנו – מותר וטבעי להיות מתוסכל; יש טיפול לתסכול – פעילות עם משמעות רוחנית, אהבת ה', תשובה אליו!

לאדם יש 'אינסטינקט' בסיסי, מובנה וחיובי: החיפוש אחר משמעות בחיים! הוא אינו יכול להסתפק בעולם החומרי בלבד, וזו הטעות של החברה המודרנית, הנקראת "חברה של צרכנות", שלא מבינה את טבעו של האדם. היה מקובל לחשוב פעם שכאשר לכל משפחה יהיה מקרר, טלוויזיה ומכונית – כולם יהיו מאושרים. אבל, מה לעשות ובמקום אושר, העושר הביא רק עוד יותר תסכולים, שעמום, דיכאונות, וסמים. מעניין לראות שדווקא בארצות הכי עשירות כמו פינלנד, שוודיה או יפן, מספר מקרי ההתאבדויות הולך וגדל. באפריקה, לעומת זאת כמעט שאין התאבדויות, למרות ששם, קשה אפילו להשיג לחם. שם, באפריקה, יש להם מלחמה על החיים, וזה כנראה נותן להם משמעות לחיים. אגב, במלחמות, כנגד כל הציפיות, האנשים לא מתאבדים. לא נעים להגיד, אבל… כנראה שבמלחמה החיים לא משעממים.

מה שהפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" אומר לנו הוא, שמכיוון שהאדם אינו יכול לחיות על הלחם לבדו, מכיוון שיש לו חלל פנימי ריק שהוא צריך למלא כל הזמן עם משמעות, אז יש לו רק שתי בחירות אפשריות: או שהוא ימלא את החלל הפנימי הזה במשמעות אמיתית – מערכת יחסים עם בוראו; או שהוא יחפש תחליפים, כמו אוכל. בימינו, המסעדות עלו לדרגה של 'מקדשים'; מתכונים הם סודות מקודשים; 'שפים' הם הכוהנים הגדולים, וערוצי טלוויזיה, המתמחים בבישול, מחליפים ערוצי תרבות!

מצד שני, לכולנו היו ימים מדכאים שבהם תאוות האכילה שלנו התעצמה עד לכדי טירוף. אנחנו חיפשנו את הפתרון במשהו קל ומהיר, כגון לפתוח את המקרר ולחטוף משהו לאכול, אבל אחרי רגע של עונג, הדיכאון חוזר מחוזק יותר, כי מהפעולה הזו רק השמנו ואכזבנו את עצמנו! בימינו, כאשר האדם משועמם, הוא מדליק את הטלוויזיה, אבל למרות 50 ערוצים שונים, לרוב הוא לא מצליח למצוא סיפוק עם תוכניות שנעשות יותר ויותר אכזריות או פרובוקטיביות. המצב האקטואלי מאוד מדאיג, בעיקר אצל הילדים. רוב הילדים בעולם המערבי נשארים כ6 שעות מול המסך במשך היום והם חשופים לגירויים מאוד נמוכים שמציעה החברה שלנו. נוסף לזה, יש להם טאבלט אישי המאפשרת להם לצפות בעוד סרטים מטומטמים ובסוף הטלפונים הניידים שלהם הפכו להיות טלוויזיה שנייה. יש אין סוף עבודות מדעיות שכבר מזמן הוכיחו שבמקביל לריבוי החשיפה למסכים השונים, יש ריבוי של אלימות אצל ילדים כמו אצל מבוגרים. מובן מאליו שהחברה המערבית חולה אנושות ושההורים איבדו כל שליטה על הילדים שלהם.

יש דרך פשוטה כדי לאמוד את רמת הרוחניות שלנו: אם אנחנו זקוקים למזון כדי לשפר את מצב הרוח, כנראה שאנחנו לא מצליחים לספק את הצרכים הרוחניים שלנו.

אבל יש חוסר שיווין במלחמה בין היצר החומרי לבין ה'אינסטיקט הרוחני': אין צורך בהחלטה או רצון כדי לעורר את התיאבון. הוא מתעורר לבד. יש מנגנון אוטומטי אצל אדם שמפעיל את החשק לאכול, לפי הצרכים של כל אדם, בלי שהוא צריך להתאמץ.

לעומת זאת, "הרעב הרוחני", שאין לו מנגנון הפעלה אוטומטית, דורש פעולה רצונית. הנשמה של האדם יכולה למות מחוסר רוחניות, מבלי שהוא ירגיש בכך. עוד יותר גרוע, אפילו אם אנחנו מחפשים דבר רוחני, אנחנו יכולים לטעות ולחשוב על כל מינה 'פילוסופיות', כדי למלא את הריקנות שלנו. אנחנו יודעים ש50% nvאזרחים vזרים שנמצאים בכל מינh מנזרים במזרח הרחוק, הם ישראלים!

בפרקי אבות כתוב "אם אין אני לי, מי לי" – אם אני לא מטפל בחלק הרוחני שלי, מי לי, מי יעזור לי? אבל זה עדיין לא מספיק להתעורר מפעם לפעם וליצור קשר עם ה', אני חייב להמשיך כל הזמן במאמץ, להישאר דבוק אליו, כי אם לא, אני שוכח מהר את הקב"ה, בעיקר אם הוא השביע אותי. אם אנחנו לא נשארים מרוכזים בעונג להיות עם ה'… אנחנו שוכחים אותו, ונופלים שוב לפתרונות חומריים. לכן כל הפרשה מהווה ממש תזכורת… שלא נשכח את ה' אלוקינו: "הישמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך…" (ח, יא); "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך…" (ח,יד); "והיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים…" (ח, יט)                                                

לא יאומן, אבל אנחנו שוכחים את ה', אם אנחנו לא עושים מאמץ אדיר של ריכוז, של התמדה ושל עקשנות. עוד פעם, זה טבעי לשכוח את ה', כי זה קשה להיות דבוק למהות שאינה נראית, כאשר העולם החומרי נראה, הוא ממשי וחזק, וניתן למישוש.

תנסו לדמיין שהאישה הכי יפה וחכמה בעולם מבקשת שלא נשכח אותה ושנבוא לבקר אותה, ואנחנו מעדיפים… לאכול עוגיות במקום לרוץ אליה! בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם מחפשים עוגיה (או שותים אלכוהול, או מעשנים) לעידוד, חכו רגע. נסו להגדיר מה אתם רוצים להשיג באמת. שימוש בעוגיות כדי להרגיע תסכול, יתסכל אתכם עוד יותר.

ובפעם הבאה שאתם פותחים את המקרר או את הטלוויזיה, לא מספיק לחשוב, עצרו רגע. אתם במסלול הלא נכון כדי להגיע לשמחה אמיתית. תלכו לפתוח ספר תורני, או עשו 'התבוננות יהודית'. זה דורש קצת מאמץ, אבל אחר כך זה משתלם.

אז הבנו שאנחנו זקוקים לאהבת ה', ובגלל זה ה' שתל בתוכנו שימאס לנו מהר מעונג חומרי, אבל איך אוהבים את ה' תמיד? הרמב"ם אומר שקונים את אהבת ה', דרך התבוננות: הלכות יסודי התורה ב': "איך היא הדרך לאהבתו? בשעה שהתבונן האדם במעשיו הנפלאים ויראה מה היא חוכמתו אין קץ, מיד הוא אוהב ומחשב את ה' ".

בתהלים לז', ד' כתוב: "והתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך". בקיצור אם אתם רוצים לרדת במשקל, בלי דיאטה קשה, צריך רק לאהוב את ה' כל הזמן.

אל תציעו שוקולד לנשמה רעבה!