תורה ורפואה לפרשות נצבים וילך

למה האנשים מגיבים בצורה שונה ולפעמים הפוכה למחלות ולאירועים קשים? לא צריך להיות רופא כדי לראות שאותה מחלה יכולה לגרום לאחד להתמוטטות גמורה ולשני רק לאי נוחות חולפת. למה אירוע קשה מביא לאחד דיכאון ולשני התעלות נפשית?

בפרשת וילך, פרק לא', פס' יז', כתוב:

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".

הרב אליעזר שח מסביר ש"רעות" מתייחס לאירוע עצמו, ו"צרות" להרגשה האישית שהאירוע גורם. הרב מתכוון להגיד לנו שבכל דבר לא נעים שקורה לנו, יש את הרע בעצמו, והצר שאנחנו מוסיפים לו.

אם שמים לב, בהתחלה כתוב "רעות רבות וצרות" ואחר כך רק "רעות". למה? כי בינתיים היהודי עשה חשבון נפש והבין שכל הכעס של ה' מופיע כי "הלא כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". יש סיבה למכות הקשות שה' מביא עלינו. פשוט כי הוא לא היה בקרבנו.

כאשר היהודי מבין שה' שלח לו את כל הבעיות האלה על מנת לעורר אותו ממצבו הרוחני הירוד, וכדי שהוא יחפש שוב את האלוקות, אז הוא מצטער פחות, ומבין שיש משהו חיובי ברעות האלה, וממילא נעלמות הצרות, התוספות הרגשיות שיצרנו במו ידינו.
כל מחלה, כל אירוע הוא כמו בלון. יש את הבלון עצמו, אבל אנחנו מנפחים אותו. הבלון הוא ה"רעות" והניפוח שאנחנו מוסיפים זה ה"צרות". כל אחד יכול לנפח, להגדיל, להרחיב את הרע ולתת לו להגיע למימדים ענקים. אם החולה מתלונן כל הזמן, הוא מנפח את המחלה שלו. ולהיפך, אם החולה לא מנפח את מה שקורה לו, אלא מבין שזה עוד ניסיון ששולח לו הקב"ה, כדי שהוא יצא יותר גדול מההתמודדות עם המחלה, אזי הבלון, שאומנם נשאר, לא יגיע לממדים מפלצתיים.

מסופר שכאשר היו באים חולים לסטייפלר, רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הוא היה אומר להם שהמחלה, הכאב, הסבל, הם כמו יהלומים יקרים שיהיה להם ערך רב בעולם הבא. הוא היה מרחם על ה"רעות" אבל באותו זמן היה מסביר שאין להצטער עליהם.

ראינו שיש רגעים שלא צריך לנפח את הבלון, אבל יש גם להפך, רגעים שזה רצוי. הכיצד? לפעמים האדם חולה בגלל חוסר תחושה של אלוקות בעולמו. לפעמים האדם לא מתרגש משום דבר, לא מתפעל יותר, לא מתבונן. הוא נעשה אדיש ואז נכנסת בו רוח של עצבות ודיכאון.

לדוגמה, פעם ראיתי אדם מדוכא שנכס לאפאטיות מוחלטת, וכדי לעודד אותו אמרתי לו שיש לו ילדים מאוד טובים. שהוא יסתכל עליהם והוא ירגיש שוב טוב. החולה הביט בי בייאוש, ונתן לי להבין שכבר מזמן הוא לא מתלהב יותר מכך שיש לו ילדים. התהליך הזה מאד מוכר אצל כל האנשים הדיכאוניים. הם לא מסוגלים יותר להתפעל משום דבר. אז הסברתי לו שזה לא בגלל שהוא מדוכא שהוא לא יודע יותר להתפעל ולהתרגש, אלא בגלל שהוא הפסיק להתפעם מהמתנות ששולח לו ה', הוא נעשה דיכאוני!

יש כמובן סייגים להגדרה הזאת, כי יש אנשים שבאמת חסר להם את החוש ליהנות מהחיים ולהתרגש מהם, ויש אנשים שבלי עבודה על עצמם, נהנים כל הזמן מהחיים. אותם האנשים שסובלים ממלנכוליה (שם רפואי לועזי למצב בו החולה לא יודע להנות מהחיים), צריכים לדעת שעם עבודה מתמדת, התחושה הזאת יכולה כמעט להעלם. העצב הפנימי שלהם הוא התיקון שיש להם לעשות בעולם הזה: למרות הקושי, הם צריכים להתרומם בריכוז מתמיד בניסים שעושה ה' כל יום ועל הנפלאות שה' עושה בכל עת ערב, בוקר וצהריים.

נחזור רגע לחולה שדברנו עליו לעיל. כמה ימים אחר כך ראיתי את אותו חולה שוב, עם חיוך בעיניו, והוא הסביר לי שכאשר הוא חזר הביתה הוא הסתכל על הבן שלו במשך דקות ארוכות, הודה לקב"ה על המתנה ששווה את כל הכסף שבעולם, ושחזר אליו חוש ההתפעלות! קצת התבוננות עמוקה שינתה אותו לגמרי.

אנחנו נמצאים בחברה מאוד קשה שלא מרגישה את ה' – הכול מקריות. אנחנו צריכים להלחם נגד תחושת הדיכאון שזה גורם, כי אם הכול מקריות – אין משמעות לחיים. עלינו להחליף את המילה מקריות במילה השגחה, ואז יש אפשרות להתפעל מכול רגע בעולם הזה. אבל יש שיגידו שזה קשה ובלתי אפשרי, לכן בא פסוק יד' בפרק ל' של פרשת ניצבים: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשתו".

זה כן אפשרי! יש רק צורך לפתוח את הפה ואת הלב, ואז נוכל שוב לחיות עם ההרגשה  הנפלאה שה' בקרבנו.