תקופת העומר: אבל או שמחה?

האם תקופת העומר היא תקופה שמחה עם חגים כמו יום העצמאות, יום ירושלים, ל"ג בעומר, או תקופה עצובה בגלל האבל על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שנפטרו "בין פסח לעצרת"?

ובכן, מה שבטוח – זו תקופה עם הרבה מחלוקות כמו האם מותר או לא להתגלח ביום העצמאות? האם להגיד את ההלל ביום ירושלים? וכו'…

תחילה, לכל המחלוקות ביהדות יש חלק אמיתי. הרי כל הגמרא היא מחלוקת אין סופית בין רבנים. כל אחד רב עם השני, בשביל להגיע להלכה. אולי משם באמת באה המילה 'רב' – רב חייב לריב עם רב שני. אבל 70 פנים לתורה והכול תלוי בזווית הראיה שאנחנו בוחרים לצפות בה על המתרחש.

לפני החורבן, תקופת העומר הייתה שמחה. אז כל היהודים היו בארץ ישראל, והיינו קודם כל עם. אחרי החורבן וגלות בבל, הדת נעשתה החלק הדומיננטי בחיי עם ישראל.

בתקופת בית שני, חזרנו להיות עם ממש. 

אבל… לאחר חורבן בית המקדש השני, התפזרנו בכל התפוצות. הפכנו להיות גרים, ללא מולדת שניתן לחזור אליה. החכמים שמו את הדגש על ההלכה ועל המצוות. 'הספרי' אומר אפילו, שעשינו את המצוות בחו"ל רק כדי לא לשכוח אותם כאשר נחזור לארץ! אם לא היו מחליטים כך, לא היו נשארים יהודים בגלות.

במשך כאלפיים שנה, עשינו 'כאילו'. עשינו כאילו את המצוות, וגם עשינו כאילו אנחנו רק דת. שיקרנו לגויים, אמרנו להם שאנחנו שואפים להיות חלק מארצות הגולה, כי ידענו שאם נגיד אחרת, הם מסוגלים לגרש אותנו. היהודים הצרפתים, למשל, טענו שהם רוצים להיות צרפתים – יהודים, עד כדי כך שנפולאון, העניק להם אזרחות צרפתית!

אנחנו המשכנו עם השקר, שאנחנו צרפתים, רוסים או מרוקאיים, עם דת משלנו, ולאט לאט התחלנו להאמין בשקר (כולל חלק גדול מהרבנים), עד שנשכח אצל הרבה יהודים שהם עם ישראל. אבל מעולם לא הייתה זאת התפיסה של התורה! ה' שלח מסר חד כיווני לאברהם, בבראשית יב':

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. 

התוכנית פשוטה. לא כתוב שהקב"ה יעשה מאברהם 'דת' גדולה, אלא 'גוי' גדול. בתורה המילה 'גוי' תמיד מתייחסת לעם עם מדינה, בארצו, בעל שלטון עצמאי.

אבל… היהודי הגלותי מסר לבן שלו, שהוא אך ורק 'דתי'. והבן האמין לו. הבעייה היא שהוא חזר עם כלה חדשה עם שם כמו קריסטיאנה והסביר לאבא שלו, שמכיוון שלכל אחד יש דת משלו, הוא אינו רואה מניעה לנישואים עם קריסטיאנה… ואף הודיע לו שיתחיל לחגוג את הסילבסטר (ימח שמו) במקום חנוכה!

בעצם, רצינו לשמור על הדת, עד כדי כך ששכחנו לבנות מחדש את עם ישראל בארצו. וכאשר העם היהודי שוכח להיום עם, הוא מאבד את הדת שלו. מעניין לראות שבארץ, התחלנו לעשות את אותה טעות, אבל הפוכה הפעם. רצינו כל כך להיות עם ששכחנו, כמעט, את הדת. אבל גם כאן ה' הראה לנו שבלי דת, אין אפשרות לבנות עם. 

ברןך ה', עכשיו אנחנו מתחילים לראות חלק גדול של האומה הישראלית ששומר את הדת ובמקביל נעשה יותר עם. להבדיל מיהודי שגר בגלות, ישראלי – אף שאינו כל כך שומר מצוות – יודע מתי חל חג החנוכה וראש השנה.

כמו כן, יעקב אבינו פחד מעשיו, האח היהודי שלו ששמר על מצות ישוב הארץ.

במסכת חגיגה כתוב: "מאז שיצאו בני ישראל מהארץ, אין לך ביטול תורה גדול מזה". בעצם, התורה מתקטנת בחוץ לארץ. 

לסיכום לא ניתן לשמור על הדת אם אין לנו אומה בארץ שלה, ולא ניתן לשמור על ארץ ישראל, אם אין לנו דת. הכול כבר כתוב בתורה.