תורה ורפואה: פרשת משפטים – נעשה ונשמע

פעמים רבות בתור רופא משפחה, נתקלתי בתגובות שליליות מחולים, כאשר היה צורך לעשות מאמץ או שינוי בחייהם. למשל: כאשר צריך לעשות דיאטה, להפסיק לעשן, או להתחיל בפעילות גופנית.  כמעט תמיד קיבלתי את אותה התשובה: "אני לא יכול. זה לא קל. אני לא מוכן. בקיצור, לא בא לי…".

בפרשה שלנו, פרשת משפטים (פרק כד', פסוק ז'), העם מתחייב על 'נעשה ונשמע': "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

הפשט של ההצהרה הזאת היא: אף על פי שאינני מבין, ולמרות שזה לא קל לי, אני מתחייב לעשות ואחר כך בע"ה אני אבין. פירוש הדבר, אני לא חייב להבין ולהרגיש, לפני שאני עושה. אעשה, אתאמץ ואחר כך ארגיש.
בשנים האחרונות, הרפואה כאילו גילתה את הסוד הטמון בנוסחה הזאת. ברפואה הפסיכיאטרית עד אז, שלטה הפסיכואנליזה שדגלה בחובה לחקור, להבין, ולגלות את הסיבה של המחלה. החולה מתבקש רק לספר את הבעיות, לפעמים במשך 3-4 שנים! בקיצור, צריך להבין את החולה ולא לבקש ממנו לעשות מאמצים להשתנות.

לפני כשלושים שנה הגיעה תיאוריה חדשה, BEHAVIORISM שמה, תורת ההתנהגות בעברית, ששברה את כל הכלים. אין טעם לחכות עד שהחולה יבין למה ההתנהגות שלו לא הייתה בסדר, צריך להתחיל לשנות את ההתנהגות של החולה ולשנות את ההרגלים הלא טובים שלו, אפילו אם נדרשים מאמצים רבים, והוא ישתנה לגמרי. השינוי בהתנהגות, בהרגל, במעשה, אפילו בצורה מלאכותית בהתחלה – יגרמו לו להשתנות.
ניתן דוגמה קלה להבנה, הטיפול בהלם קרב.

בטיפול בהלם קרב, היה מקובל פעם, להוציא את החייל מהחזית במהירות ולהביא אותו לבית הבראה ששם טיפלו בו ע"י כל מיני שיטות רפואיות. הבעיה הייתה, שברוב הפעמים אותם החיילים לא יכלו לחזור לתפקיד שלהם. וזה היה די קל להבין למה. אחרי ימים, שבועות או לפעמים חודשים של פינוק בבית הבראה או בבתי מלון, החיילים לא רצו ולא יכלו לחזור לאזור הקרבות.

מאז מלחמת יום הכיפור, השיטה השתנתה ומאז, נותנים לחייל כזה לנוח כמה שעות, או כמה ימים, אבל לא מוציאים אותו מאזור הקרבות. הוא שוהה בתאג"ד ושם ממלא תפקידים יותר פשוטים כמו אלונקאי. אבל בשום אופן לא מנתקים אותו מהמסגרת הצבאית. וראו זה פלא: זה הצליח! רוב החיילים חזרו בזמן קצר לתפקיד שלהם, לטובתם ולטובתו של צה"ל.

בעצם שמו כאן את הדגש על ההתנהגות של החולה וביקשו ממנו להתאמץ לשם הריפוי שלו, ולא הכניסו אותו לטיפולים ארוכים על מנת להבין למה החייל לא יכול להיפטר מההלם שלו. בשפתה של תורה, אמרו לו "תעשה ותשמע" – תעשה, תתחיל להתאמץ ותשמע/תבין אחר כך, אם יהיה עוד צורך"!

חז"ל אמרו דברים דומים מזמן: 
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות" – ספר החינוך.
"התנועות החיצוניות מעוררות את הפנימיות" – אורחות צדיקים.

בקיצור, היהדות אומרת: תעשה 'כאילו', וההמשך יבוא.

וזו באמת הדרך הכי קלה, למרות שהיא קשה בהתחלה. הרמח"ל אומר: "קשה לשלוט על ההרגשות, אבל קל לשלוט על המעשים".
הבעל שם טוב אומר: "אם מישהו מתעורר לדבר מצווה, ילביש את ההתעוררות בלבוש של מעשה, אחרת תפוג ההתעוררות ולא תשאיר שום רושם. צריך להעביר את התרגשות הלב לפעולת הידיים שלא תלך לאיבוד".

במילים אחרות: אם אתה רוצה פתאום לעשות מצווה, תעשה אותה מיד, פן תתמהמה ומרוב מחשבות לא תעשה שום דבר.

למשל, אדם שצריך לתקן את מידת העצבות . יש פתגם שאומר: "אל תחכה להיות שמח כדי לחייך, תחייך על מנת להיות שמח". אפילו כתוב בחסידות: "טוב שמחה מזויפת ממרה שחורה אמיתית!".

קשה לך להתפלל בדבקות? תתחיל להזיז את הגוף, לשיר בקול רם, והכוונה תבוא.  

העולם אומר: "תגיד מה אתה מרגיש, ואני אגיד לך מי אתה". היהדות אומרת: "תגיד לי מה אתה עושה, ואגיד לך מי אתה".

העיקר בכל שינוי הוא להתחיל. לא להתייאש. כאשר ספורטאי רוצה לפתח שרירים, הוא מתחיל להפעיל את השרירים ע"י תרגילים. השרירים יווצרו אחר כך. אותו דבר בחיים, תתחיל לעשות, אפילו אם יש צורך במאמצים, תתחיל לעשות, וההתנהגות שלך תשתפר אחר כך. 

ואל תשכח: "לא עליך המלאכה לגמור". תתחיל וה' יעזור!