תורה ורפואה: פרשת כי תשא

אתם יודעים מה הנשק הכי טוב כדי להחמיר את מצבו של החולה? הייאוש; ומה הנשק הכי טוב כדי להיטיב עם החולה? התקווה, העידוד.

פרשתנו, כי תשא, מביאה אותנו לשאלה קשה – איך יכול להיות נפילה כזו לעם ישראל שרק עכשיו קיבל את התורה ישירות מהקב"ה, ראה את עשרת המכות ויצא בדרך ניסית ממצרים?

ובכן, חז"ל מסבירים לנו שהשטן באותו יום הכניס ייאוש בלבבות עם ישראל. משה בושש לרדת, והשטן השקיע את השמש שש שעות יותר מוקדם מהרגיל. על מסך של עננים הוא הראה לעם ישראל מעין מחזה של הלוויה כאשר על המיטה נמצא משה רבנו.

העם התמוטט, וחיפש פיתרון להיעלמות המנהיג שלו, בדמות העגל. "סרו מהר מן דרך אשר צויתם ועשו להם עגל מסכה".

כאשר הייאוש תוקף חברה או אדם, ההידרדרות היא מהירה. זה לא ירידה מוסרית שהפילה את עם ישראל, ולא יצר של עבודה זרה שהביאה את העם לחטא עגל הזהב, אלא הייאוש. אם היו התפרצויות של תאוות , לכל היותר הן היו תוצאות של המשבר הנפשי שעבר העם. כאשר אדם מרגיש שאין תקווה, הוא נופל בידי היצרים שלו ונוטה לחפש את הנחמה בכל מיני אמצעים כמו אלכוהול או סמים. עגל הזהב, בזמנו, שימש סם לעם שאיבד את דרכו.
כמה דוגמאות של השפעת הייאוש:
– כאשר אדם נמצא בדיכאון יש לו יותר סיכויים לפתח מחלות. כאילו הגוף נחלש ויש לו פחות כוחות להתגונן. הדבר מוכר לכולם שכאשר המורל לא טוב, אנחנו נדבקים יותר מהר בכל מיני מחלות. אפילו יש תיאוריה פסיכו-סומאטית של הסרטן. הסרטן הוא מעין התרבות פראית של תאים. בדרך כלל, משטרת הגוף (הכדוריות הלבנות והנוגדנים) מגיבה ומחסלת את "המרד" של אותם תאים. אבל אם ההנהגה של הגוף ירודה, התגובה היא חלשה והתאים הרעים מתרבים ובסופו של דבר מנצחים את הגוף. אותו דבר בחברה. כאשר החברה מיואשת, כאשר היא מרגישה שאין מנהיג, שאין מטרה לשאוף אליה, אז המשטר חלש, ואי הסדר משתלט על המדינה, והכל מתפורר. זאת המחלה של העולם המערבי היום.

– מבחינה סטטיסתית ידוע בעולם הרפואה, שכאשר אדם עובר טראומה פסיכולוגית של ייאוש בחייו כמו אבל, גירושים, פיטורים וכדו', יש לו יותר סיכון לעבור מחלה, כגון סרטן בתוך שנתיים.
– פרישה מעבודה יכולה לביאה הרבה מחלות. עד הפרישה, האדם ידע למה הוא צריך לקום בבוקר. אחרי הפרישה, אם האדם לא תכנן את זמנו הפנוי, אם האדם לא השקיע במשהו אחר, חוץ מעבודתו בחיים, הוא נופל טרף לייאוש ומחלות. דווקא עכשיו, כאשר יש לו זמן פנוי ואפשרות לנוח, הוא מרגיש רע כי אם אין למה לקום, אין טעם לחיות ואז הוא מתחיל לבקר במרפאה… כאן בולט היתרון של האדם הדתי. זכורה לי התקופה שעבדתי בישובים של תימנים בצפון. שם הזקנים היו חיים עד גיל מופלג. ולמה? כי לפני הפרישה, הם למדו את הרמב"ם, ואחרי הפרישה… הם למדו את הרמב"ם.

אותה תופעה מתרחשת גם בעולם החינוך. ברגע ששמים תווית של "מפגר" לילד, אפילו אם זו טעות, הוא יהיה בסופו של דבר מפגר!

העבודה של רופא, של מחנך, של רב – היא לרומם, לעודד, ולתת תקווה תמיד. משימה ראשונה ועיקרית של מנהיג מדיני היא לא רק לפתור בעיות כלכליות או ביטחוניות, אלא למשוך את העם למטרות עליונות ולתקווה. ככה משיגים חברה בריאה ומשגשגת.

כתוב בתהלים "קווה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'". אם אתה מקווה – זה יחזק ויאמץ את לבך.

החטאים הכי גדולים באיים מהייאוש:
– החטא של קין: "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" – קין התייאש שהקב"ה לא בחר בקורבנו, ונפלו פניו מייאוש ורק אחר כך הוא רצח את הבל.
– החטא של המרגלים: "והינו כחגבים בעיננו וכן הינו בעיניים". כאשר הם ראו את הענקים, כאשר הם לא ידעו להעריך את עצמם, הם נפלו והביאו את החטא הכי קשה לעם ישראל בכל הזמנים, שהוא לא לעלות לארץ.
להבדיל, רות המואבית הצליחה איפה שעורפה נפלה – היא לא התייאשה. נעמי ניסה לדחות אותה אבל "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א', יח'). זה היה הרגע הקריטי, האם היא תתייאש כמו עורפה או תתעקש? בזכות העקשנות שלה, היא זכתה להיות הסבתא של דוד המלך ושל המשיח.

זאת מילת המפתח – לא להתייאש אלא להתאמץ. האדם לא נידון לפי ההצלחה במעשיו, אלא לפי השתדלותו.
בגמרא כתוב: "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער". רבי נחמן מברסלב כתב: "העבודה עם יצר הרע שווה פי אלף מעבודה בלי יצר הרע".
אז לא נשכח: לעולם לעולם, האדם אינו צריך להתייאש כי בהגדרה, החיים צריכים להיות קשים, כדי לקבל שכר.
אם אנחנו במצב קשה. מספיק להחזיק מעמד, לא להתייאש ובעזרת ה', ה' יעזור לנו.

שבת שלום.

תגובה

כתיבת תגובה לבטל