תורה ורפואה לפרשת שלח: הכל תלוי בזוית הראיה

ההשפעות של תסביך נחיתות, הן קטלניות לא רק לאדם ולבריאות, אלא לכל החברה. חטא המרגלים ממשיך גם בימינו, והרבה ישראלים חושבים ברוח נחותה ותבוסתנית. הרבה חושבים שהם עדיין חגבים. מזה נובעת החולשה שלנו כלפי האומות הלועגות לנו. בגלל זה אנחנו מרגישים לעיתים אשמים וקטנים ולא מעיזים לעמוד על זכויותינו וכדי להתקבל בחברה של העמים, אנחנו חושבים שצריך לתת להם מתנות, לתת להם חלקים מארץ הקודש, או לתת להם איזה הסכם שלום. כל עם זקוק לגאווה, ועד יותר העם היהודי שיכול רק להתפאר מעברו ומההווה שלו. עלינו להרים ראש, לחשוב בגדול, בצורה חיובית ולצאת סוף סוף מחטא המרגלים.

כמובן, נשאלת השאלה – האם יש מקום לגאווה ביהדות?
תחילה נגדיר מה זאת גאווה וענווה ביהדות:  הענווה זה לא להסתכל עלינו כאילו אין לנו יתרונות, או להסתיר אותם. להפך, חייבים לפתח את היתרונות, כי בעצם הן המתנה שנתן לנו ה'. וכאן נמצא ההבדל בין יהירות לבין גאווה נכונה. היהירות זה לחשוב "אני חזק, אני חכם, אני מוכשר". הכל זה "אני". במקום זה, הגאווה היהודית היא לחשוב "הכל מהקב"ה, אם אני חכם זה בגלל שה' נתן לי חוכמה ולא מעצמי".

הגאווה הטהורה של היהודי לא מונעת ממנו להיות במקביל עניו. להפך. אנחנו בעצמנו באמת כלום, אבל ה' נתן לנו כל כך הרבה כישרונות שאנחנו חייבים להשתמש בהן על מנת להגשים את משימותינו בעולם. 

כותב דוד המלך בתהילים קטז', י': "האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד" – כשאדם מדבר ומשמיע לאוזניו זה פועל על התת מודע ומניע את האדם לעשייה.