תורה ורפואה לפרשת במדבר: להתרגש באופן חיובי

איך אפשר להתגבר על מתח נפשי? ולהפך, איך אפשר להגביר את התלהבותנו מדברים שפעם התלהבנו מהם והיום כבר לא? אלו שאלות שכל אחד מאיתנו שואל את עצמו יום יום.

חז"ל אומרים לנו, בקשר לפרשת במדבר, שבשלושה דברים ניתנה התורה: במים (גם שמיים נטפו מים), באש (וההר עשן כולו), ובמדבר כמובן. אחד מהפרושים הוא שהאש מסמלת את ההתלהבות, המים מסמלים את  הצינון והמדבר את הריכוז וההסתפקות. 

ננסה להבין וללמוד מה הלקח של אמירות האלה:
התורה ניתנה במדבר – מקום בו האדם יכול להתבודד ולחשוב. שום דבר לא מפריע לו שם בהתקשרות שלו עם הקב"ה. המדבר הוא מקום שאין מחיצות בין האדם לשמיים. אנחנו יודעים ש"מרבה נכסים מרבה דאגה". במדבר אין טלוויזיה, אין עיתונות, אין חנויות. האדם יכול להתרכז במשימה שלו, במשמעות החיים, במטרות שעליו להשיג בחייו. בהתבודדות שלו הוא נוכח לדעת מה חשוב ומה מיותר. המדבר… מדבר אליו.

ברגעים אלה של מדבר-התבודדות-התבוננות, אנחנו יכולים למיין במחשבותינו מה חשוב ומה לא חשוב לנו בחיים. לשים בצד אחד את מה שחשוב לנו ואת מה שדורש מאיתנו התרוממות רוח, התלהבות, ותשומת לב. ומנגד, לסנן את מה שלא חשוב לנו – איזה מחשבות או רגשות צריכות צינון, ובמה אנחנו צריכים להסתפק.
בחיים אנחנו לא יכולים תמיד לשנות את הדברים, אבל לפחות יש לנו את האפשרות לשנות את זווית הראיה שלנו (to re-frame בספה של הפסיכיאטרים, כלומר למסגר מחדש את התמונות הפנימיות שלנו). אנחנו יכולים להחליט מה חשוב ועל מה נרצה להתמקד בחיים. איפה אנחנו צרכים להתלהב, איפה אנחנו צריכים להתקרר.

לקחת כמה דקות מזמן לזמן, ולחשוב על הדברים החשובים לנו ולקב"ה, זה בעצם המדבר שלנו. ע"י התבוננות, ע"י השקט, אנחנו נוכל לשמוע את קול ה', כמו במדבר.  

במחשב, ניתן למזער או להגדיל חלונות ומסכים. המוח שלנו הוא מעין מחשב שיכול למיין את גודל האירועים. עלינו למזער את החשיבות של החיים החומריים ולהגדיל את החשיבות של החיים הרוחניים.

במכונית יש רגעים שצריך לתת "גז" ויש רגעים שאנחנו צריכים לבלום ולהוריד את הרגל מהדוושה. אותו דבר בחיים – לפעמים אנחנו צריכים  לתת "אש", להאיץ, ולפעמים אנחנו צריכים לתת "מים", לקרר. ולפעמים אנחנו צריכים ממש לדומם את המנוע, להיות "מדבר", רוגע, מרוכזים בעצמנו, ולהסתפק במועט.

האדם צריך לדעת מתי להיות אש, מתי להיות מים ומתי להיות מדבר. איך עושים את זה? איך משנים את עוצמת המחשבות?

ובכן, הכח שמאפשר לנו לשלוט על עוצמת המחשבות הוא הדמיון. הדמיון הוא מעין זכוכית מגדלת שמאפשרת להגדיל או להקטין את שדה הראיה שלנו. ע"י הדמיון אנחנו מחברים את המוח ללב, ומפעילים כך את הרגש.

בקיצור, צריך לדעת לעורר את הכח של ההגדלה, ההתפעלות בדמיוננו. להתפעל זה להפעיל אותנו!

במילה דמיון מופיעים כל האספקטים של המילה:
– דמיון כמו דומם. כמו דממה. כמו לדומם מנוע, להשקיט פעילות זאת ההתבוננות, המדבר. ע"י דמיון מודרך אנחנו לומדים להרגיע את עצמנו. זאת הפריה.
– אדם כמו "אדמה לעליון". אדם, לכאורה, יכול להיות דומה לעליון. לה'.
– דומה זה להשוות, כמו למשל "פלוני דומה לאח שלו". זה הכח של ההשוואה. לדעת להשוות בין הדברים ולדעת מה באמת חשוב לנו. לכן כתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט לכן שמח לבי". מה זה שויתי ה'? זה בכל רגע להשוות בין הדאגות שלי לבין הנוכחות של ה', שמוחק את הכול. "ה' לי ולא אירא". כאשר אני עם ה' אינני צריך לתת חשיבות לדברים הקטנים. זאת העבודה של צינון, של המים – לדמות בין הדברים, זאת השוואה בין החשוב ללא חשוב.
– לדמיין, זה פשוט כח ההתפעלות. כח הציור במוח שלנו זה האש.

חז"ל אומרים שמה שמאפיין את האדם זה כח הדמיון, כי אדם זה אדמה, אדמיין. עלינו ליצור ציורים חיוביים  במוחנו. תמונות של קדושה. הציורים האלה מפעילים את הלב, את הרגש. ידוע שתמונה טובה מאלף מלים כמו שאומר הפסוק "וידעת היום והשבות אל לבביך". רגש, אותיות גשר. הרגש המופק ע"י הציורים הפנימיים שלנו הוא הגשר ללב.

כך אפשר גם לווסת את השפעה של המחלה. אני הייתי נוהג להסביר לחולים שלי שהמחלה היא כמו אקורדיון. אנחנו יכולים להגדיל אותה, או לצמצם אותה ע"י התגובות שלנו למצב. למשל הכאב. אם האדם מתחיל לדמיין שהכאב שלו הוא חמור ומבשר רעות, אם הוא רואה את עצמו כבר באמבולנס אז יכאב לו עוד יותר וכשהו כבר יגיע למרפאה, הוא באמת יהיה חולה! אבל אם האדם מרסן את עצמו, מרגיע את עצמו אז הכאב פוחת… ואז יש לו זמן לקרוא תהלים לרפואה!

הגאון מווילנא היה אומר: "הכסיל הוא שנותן חשיבות לדברים קטנים ומקטין את הדברים החשובים".

הפועל "לחשוב" בא מהשורש חשוב. תפקיד המחשבה, לדעת מה חשוב. על מה לחשוב. מדהים לראות את ההתלהבות של אוהדי כדורגל שקופצים כאשר מכניסים כדור לשער. עצוב לראות כמה מעט אנשים מתרגשים כאשר פותחים את הארון הקודש, שהוא השער האמיתי, השער לשמים. כנראה שאם אפשר לבכות משמחה, בשביל שטות של כדור בשער, אפשר גם לבכות כאשר מוציאים את ספר התורה משער הארון!

למה אנחנו יכולים לבכות כאשר אנחנו קוראים איזה ספר מרגש אבל מפהקים מול הסידור? עניין של הפעלת הזכוכית המגדלת שלנו, הדמיון, הרגש!

הפסגה של עם ישראל היתה כאשר במתן תורה, הם "ראו את הקולות". מה זה לראות קולות? בדיוק מה שנאמר למעלה, להפוך את הקולות, את המילים של הסידור, לתמונות שמביאים אותנו לרגש. אם אנחנו רוצים להתרגש בתפילה שלנו, צריך להפוך את המילים לתמונות חיות בדמיוננו.

עלינו לשים לב שאפשר לווסת בכל רגע את המחשבות שלנו. מול כל אירוע בחיים עלינו לשאול את עצמנו אם יש באמת צורך כאן להתרגש או לא. ואם אנחנו באמת נותנים חשיבות לדברים החשובים.

לפחות היום, עכשיו, תהפכו להיות אוהדים מתלהבים של המועדון הכי נפלא בעולם, המועדון של הקב"ה.