תהלים פרק כב' – למנצח על איילת השחר

יוסף ארוון,
א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר;    מִזְמוֹר לְדָוִד.
ב  אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי;    רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
ג  אֱלֹהַי–אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה;    וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי.
ד  וְאַתָּה קָדוֹשׁ–    יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
ה  בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ;    בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
ו  אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ;    בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
ז  וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ;    חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם.
ח  כָּל-רֹאַי, יַלְעִגוּ לִי;    יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
ט  גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ;    יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
י  כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן;    מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
יא  עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם;    מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
יב  אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה:    כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יג  סְבָבוּנִי, פָּרִים רַבִּים;    אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד  פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם;    אַרְיֵה, טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
טו  כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי–    וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל-עַצְמוֹתָי: הָיָה לִבִּי, כַּדּוֹנָג;    נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז  יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי;    וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
יז  כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים:    עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי.
יח  אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי;    הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
יט  יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם;    וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.
כ  וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק;    אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי;    מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
כב  הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה;    וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
כג  אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי;    בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד  יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ–    כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ,    כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה  כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי–    וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו    שָׁמֵעַ.
כו  מֵאִתְּךָ, תְּהִלָּתִי:    בְּקָהָל רָב–נְדָרַי אֲשַׁלֵּם, נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז  יֹאכְלוּ עֲנָוִים, וְיִשְׂבָּעוּ–    יְהַלְלוּ יְהוָה, דֹּרְשָׁיו; יְחִי לְבַבְכֶם    לָעַד.
כח  יִזְכְּרוּ, וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה—    כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ,    כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
כט  כִּי לַיהוָה, הַמְּלוּכָה;    וּמֹשֵׁל, בַּגּוֹיִם.
ל  אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ–    לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר; וְנַפְשׁוֹ,    לֹא חִיָּה.
לא  זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ;    יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב  יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ:    לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה.
א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר;    מִזְמוֹר לְדָוִד.

אסתר היא איילת השחר. זה הכוכב האחרון שלפני השחר. זו שעה שאין בה אור בכלל . אחרי השקיעה יש עוד אור של הירח, ואחר כך של הכוכבים. אבל לפני שזורחת השמש, דווקא ברגע שמופיע האור, נעשה הכי שחור בעולם. אסתר מופיעה כמו הגאולה העתידית, בשעה השחורה ביותר. העם היהודי עומד לפני שואה. אין שום סיכוי הגיוני שאסתר, אחרי שלושה ימים של צום, תוכל לשנות את רצונו של אחשורוש, המלך הקריזיונר.

העם היהודי חטא בצורה מבישה ארבע שנים קודם, כשהוא לא עלה לארץ לבנות את בית המקדש. המלך כורש ביקש מהיהודים לחזור לארץ שלהם, אבל עלו רק 42,000 יהודים. עלו דווקא היהודים הלא כל כך דתיים והלא מוצלחים. נכון, זה מזכיר מה שקרה לפני השואה עם הצהרת בלפור. אחרי הסירוב לעלות, הגיעה הבושה של סעודת אחשורוש, בו אכלו בכלים של בית המקדש! איבוד הגאווה המינימאלית. איבוד הזהות היהודית.

הסיכויים של אסתר היו אפסיים. ה' כנראה החליט להשמיד את עמו, שבגד בו. רק דבר אחד היה יכול להציל את עמו: להתלכד בתפילה. "לך, כנוס את כל היהודים". כשעם ישראל מתאחד, ה' סולח. בגלל זה, חשוב להתלכד ביום הזה, ע"י משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. הבעיה היא שרק איומים מצליחים לאחד את עם ישראל.

הטבעת של המן עשתה יותר מכל הנביאים, אומרים חז"ל. המן הוא מהשורש של עמלק. עמלק מופיע תמיד כדי להחזיר לנו את הזהות ששכחנו. לכן צריך "לזכור" את מה שעשה לנו עמלק. הוא כבר הופיע ברפידים כאשר אמרנו "היש ה' בקרבנו אם אין". הוא מופיע בגרמניה, כאשר היהודים רצו להחליף את ירושלים עם ברלין. זה קורה לנו בימינו כאשר אנחנו רוצים להתנתק מארץ הקודש, ואז  השהידים חולמים "להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים".

השעה הכי שחורה, היא כששוכחים את הקב"ה. כאשר הכול נראה רק מקרה ("זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, בצאתכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנכשלים אחריך ואתה עיף וייגע ולא ירא אלוקים. והיה בהניח אלוקים לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה לרישתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים, לא תשכח"). אז אנחנו קוראים את מגילת אסתר ומגלים את ההסתר, בחושך דווקא. 

מגילת אסתר היא הכוח של התבוננות, של המדיטציה, שרק היא, מאפשרת לראות את האמת בעולם. עלינו להיות איילת השחר, לגלות את האור בחושך, את האלוהים בטבע, ואת ההשגחה בהיסטוריה  (הסטוריה = הסתוריה = הסתר – יה).

מאידך, אסתר, איילת השחר, היא הכוכב האחרון. היא מסמלת את סוף הניסים, את סוף התקופה של הנביאים. מעכשיו, חכם חשוב מנביא. 

ב  אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי;    רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.
אסתר שואגת, אבל לא לישועה הפרטית שלה, אלא לכל ישראל.
ברגע הטרגי הזה, אסתר מרגישה שה' לא איתה. התפילה של העם היהודי לא מספיק חזקה. אולי העם סומך יותר מידי על אסתר ועל יופיה כדי לחולל נס. כבר לפני זה היא אומרת למרדכי: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך זה שלושים יום". 'המלך', ללא 'אחשורוש' אחר כך, מצביע על הקב"ה. ה' לא שומע את התפילה שלי! מרדכי מעודד אותה, כי הוא בטוח שנצח ישראל לא ישקר. "אם החרש תחרשי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". מקום אחר זה הסתרא אחרא.

בכל זאת, היא לא חשה את ה'. מה לעשות כדי שהיהודים יתפללו סוף סוף בכוונה עצומה? צריך להכניס אותם עוד יותר בחרדה. במקום לבקש מהמלך שיחון את עם ישראל… היא מבקשת להזמין אותו גם מחר! כשהיא יוצאת מהארמון, העם מבין שזה אבוד. גם המלכה לא הצליחה. והלילה הזה היהודים בוכים ומתייפחים ואז ה' מתעורר – "בלילה הזאת נדדה שנת המלך" וההמשך ידוע. הכול מתהפך – ונהפוכו.

ג  אֱלֹהַי–אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה;    וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי.
מהפסוק הזה, לומדים שצריך לקרוא את המגילה ביום ובלילה.

ד  וְאַתָּה קָדוֹשׁ–    יוֹשֵׁב, תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל.
כמו יושב על כרובים. ה' נישא ע"י התפילות של עמו. כאילו ה' עומד בזכות התהילות שלנו!!

ה  בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ;    בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ.
פורים הוא חג של תיקונים. אבותינו שמו את הביטחון מעל ההיגיון. ואנחנו הפכנו את הסדר וסמכנו יותר על השכל מאשר על האמונה, על הביטחון בה' ועל הלב.
זו הייתה הטעות של שאול המלך. ה' ביקש ממנו להרוג את כל העמלקים והוא ריחם על מלך אגג, שממנו בא בסופו של דבר המן האגגי, ועל הצאן שלו. למה להתאכזר כל כך? נהיה נחמדים – היו אומרים העיתונאים של התקופה!
מרדכי , איש ימיני, מהשבט בנימין, שבטו של שאול, בא לתקן את החטא.

צריך לעקוף את ההיגיון, השכל ע"י האמונה, הביטחון והלב. חייבים להתבסם עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (שניהם בגימטרייה =502).

בשביל זה, צריך את הכוח של השמחה. למרות שההיגיון מראה לנו עתיד קודר, עלינו להישאר שמחים. הצחוק היהודי הוא הכוח שעוקף את ההיגיון והחרדה ע"י השמחה והאמונה. הצחוק הוא "התבוננות פעילה". יש מצווה להפוך את המצבים הקשים ועצובים למצבים חיוביים ע"י הצחוק המהפך.

ו  אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ;    בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
ולא בושו: אבותינו היו גאים להיות יהודים. מרדכי ואסתר מחזירים לנו הגאווה הטבעית. "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", למרות הלחץ של הסביבה, שלא לבלוט. "ואמרו עבדי המלך, למה אתה עובר את מצוות המלך".
כאשר עם לא מכבד את עצמו, לא שומר על הסמלים שלו (הר הבית, שדרות ולהבדיל חגיגות סילבסטר) אין לו זכות קיום.

בתחום של הפרט, מאוד חשוב לשמור על מינימום של גאווה. אפילו תלמיד חכם חייב בשמינית של גאווה. הגאווה, במובן החיובי של המילה, מאפשרת גאות, הגעה למקסימום של הכוחות הפנימיות שלנו.

ז  וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ;    חֶרְפַּת אָדָם, וּבְזוּי עָם.
כאן מתבטאת הענווה האמיתית: לדעת שאפילו אם אתה דוד המלך, הכול מאת ה'.
אמר אברהם: "ואנוכי עפר ואפר".
אמר משה: "ונחנו מה".
עם ישראל: "אל תיראי תולעת יעקב".
הפסיכולוגים בימנו היו אומרים, שדוד המלך סבל מתסביך נחיתות! אבל זה בדיוק ההפך. דוד ידע שיש לו כוח עצום, הביטחון בה'. הרב פליסקין אומר שיותר האדם עניו, יותר הוא מרגיש אפסיות, אז יותר ה' יעזור לו.
תרגישו שאתם תולעת! זה ייתן לכם כוח!

ח  כָּל-רֹאַי, יַלְעִגוּ לִי;    יַפְטִירוּ בְשָׂפָה, יָנִיעוּ רֹאשׁ.
בני המן והאנטישמיות בכל דור ודור.

ט  גֹּל אֶל-יְהוָה יְפַלְּטֵהוּ;    יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ.
השלב הראשון של התשובה. להתוודות.

י  כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן;    מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי.
אמה של אסתר נפטרה בזמן לידתה. אבא שלה נפטר קודם בזמן ההיריון. מרדכי גידל אותה אחר כך.

יא  עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם;    מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵלִי אָתָּה.
פעם שלישית מופיעה המילה "אלי", כנגד שלוש המצוות המיוחדות לנשים: חלה, נידה, הדלקת הנר – ראשי תיבות: חנה.

יב  אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, כִּי-צָרָה קְרוֹבָה:    כִּי-אֵין עוֹזֵר.
בזמן שהיא התקרבה למלך אחשורוש ופחדה פחד מוות.

יג  סְבָבוּנִי, פָּרִים רַבִּים;    אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי.
יד  פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם;    אַרְיֵה, טֹרֵף וְשֹׁאֵג.
בדרך למלך, כול האויבים שלה לעגו עליה וניסו לשכנע אותה לא להתקרב לאחשורוש.

עמלק מופיע תמיד כשאנחנו בדרך. בעיקר בדרך לקדושה. פעם הראשונה, הוא הופיע ברפידים, לאחר קריעת ים סוף, ששם אמרנו "נחית בחסדך עם זו גאלת בעוזך אל נווה קודשך" – נווה קודשך = בית המקדש. פעם שנייה, הוא מופיע כששאול היה צריך לבנות את בית המקדש. אם הוא היה הורג את אגג, הוא היה בונה את בית המקדש. בפעם השלישית הוא מופיע בפורים, כאשר בית המקדש התחיל להבנות בארץ ישראל, בזמן העליה של עזרא ונחמיה.

בכל פעם שאנחנו מתקרבים לקודש, צריך מאוד להיזהר מעמלק, מהספק, שכל רצונו הוא לעצור את הקודש. גם במלחמת ששת הימים, היינו קרובים לשלטון בהר הבית, אבל מסרנו אותו ביד… עמלק של ימינו. כי עמלק הוא מומחה בהטלת ספק בזכויותינו. הספק הקטן הזה הורג אותנו, לכן "אין שמחה כהתרת הספק". אם היהודים היו עולים בזמן לארץ ישראל, אם היינו ממשיכים קצת להלחם, אם היינו קצת מתעקשים, עמלק היה נעלם. אבל העם עייף וייגע, ואז מופיע תהליך עמלקי, של ספק בזכויותנו, "אוסלו", ההתנקות או ויתור על ירושלים!

בתחום הפרט: לעיתים כאשר אנחנו מחליטים החלטה של קדושה, מופיע עיכוב. כל פעם שאנחנו רוצים לבנות את בית המקדש הפרטי שלנו, מופיע עמלק שבפנים.

אבל אם אנחנו מודעים לסכנה הזאת, נבין מה שקורה ומספיק יהיה  להתעקש כדי להצליח ולהביס את הספקות.

טו  כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי–    וְהִתְפָּרְדוּ, כָּל-עַצְמוֹתָי:
הָיָה לִבִּי, כַּדּוֹנָג;    נָמֵס, בְּתוֹךְ מֵעָי.
טז  יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי;    וְלַעֲפַר-מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.
יז  כִּי סְבָבוּנִי, כְּלָבִים:    עֲדַת מְרֵעִים, הִקִּיפוּנִי; כָּאֲרִי, יָדַי וְרַגְלָי.
יח  אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי;    הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי.
מזכיר את מחני הריכוז.

יט  יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם;    וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל.
כ  וְאַתָּה יְהוָה, אַל-תִּרְחָק;    אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.
כא  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי;    מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.
הצילני מחרב נפשי : ראשי תיבות –המן.

כב  הוֹשִׁיעֵנִי, מִפִּי אַרְיֵה;    וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי.
כג  אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי;    בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ.
כד  יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ–    כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ,    כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל.
כה  כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי–    וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו    שָׁמֵעַ.
כו  מֵאִתְּךָ, תְּהִלָּתִי:    בְּקָהָל רָב–נְדָרַי אֲשַׁלֵּם, נֶגֶד יְרֵאָיו.
כז  יֹאכְלוּ עֲנָוִים, וְיִשְׂבָּעוּ–    יְהַלְלוּ יְהוָה, דֹּרְשָׁיו; יְחִי לְבַבְכֶם    לָעַד.
דורשיו : אלה, המעטים שעלו לארץ ישראל בזמן הצהרת קורש.

כח  יִזְכְּרוּ, וְיָשֻׁבוּ אֶל-יְהוָה–    כָּל-אַפְסֵי-אָרֶץ; וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ,    כָּל-מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם.
רש"י: בימי המשיח, כל אומות העולם יזכרו מה שהן עשו ליהודים.

כט  כִּי לַיהוָה, הַמְּלוּכָה;    וּמֹשֵׁל, בַּגּוֹיִם.
ל  אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, כָּל-דִּשְׁנֵי-אֶרֶץ–    לְפָנָיו יִכְרְעוּ, כָּל-יוֹרְדֵי עָפָר; וְנַפְשׁוֹ,    לֹא חִיָּה.
אלה שלא חזרו בתשובה, ה' לא יסלח להם וסופם בגיהינום.

לא  זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ;    יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר.
לב  יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ:    לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה.
לעם נולד: ישראל, כי הוא נולד כול הזמן מחדש, למרות כול העמלקים.
חגים ומועדים תהילים

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *