תהילים פרק ל': מזמור לחנוכה יוסף ארוון, כ״ב בכסלו ה׳תשע״גפברואר 27, 2016 א מִזְמוֹר: שִׁיר-חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.ב אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה, כִּי דִלִּיתָנִי; וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי.ג יְהוָה אֱלֹהָי– שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי.ד יְהוָה–הֶעֱלִיתָ מִן-שְׁאוֹל נַפְשִׁי; חִיִּיתַנִי, מיורדי- (מִיָּרְדִי-) בוֹר.ה זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו; וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.ו כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ– חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה.ז וַאֲנִי, אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי– בַּל-אֶמּוֹט לְעוֹלָם.ח יְהוָה– בִּרְצוֹנְךָ, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי-עֹז: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; הָיִיתִי נִבְהָל.ט אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל-אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן.י מַה-בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת: הֲיוֹדְךָ עָפָר; הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ.יא שְׁמַע-יְהוָה וְחָנֵּנִי; יְהוָה, הֱיֵה-עֹזֵר לִי.יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.יג לְמַעַן, יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד– וְלֹא יִדֹּם:יְהוָה אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. א מִזְמוֹר שִׁיר-חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. חנוכת הבית לדוד: מדובר על בית המקדש ומייד נשאלת השאלה, למה חנוכת הבית מיוחסת כאן למלך דוד? הרי היה זה המלך שלמה שחנך את בית המקדש ואף מרומז כך בפסוק הראשון של המזמור: מזמור שיר-חנוכת הבית לדוד, אותיות "שלמה". אם כך, למה "מזמור… לדוד" ולא "מזמור… לשלמה"? זאת מכיוון שדוד הוא שיזם את הרעיון של בניית בית המקדש. מי שהתחיל במצווה, על אף זכה לגמור אותה, מקבל שכר מצווה. למה, אם כן, דוד המלך לא זכה לבנות את בית המקדש? ה' הסביר לו: "כי שפכת דמים רבים". ובכן, הפירוש אינו כמו שחושבים, שמי שנילחם והרג, אין לו זכות. אמרו חז"ל שהחרב של המלך דוד היתה כלי קודש כמו התפילין שלו. ה' אומר לדוד, זכית כבר במצווה גדולה של הריגת אויבי ישראל. תן לבן שלך את הזכות של מצוות בניית בית המקדש. מעניין לראות שהמזמור אינו מתאר בכלל את בניית בית המקדש. הרב שלמה אבינר מסביר שהנושאים המועלים כאן הן ההכנות שנדרש עם ישראל קודם לבניית המקדש. מסבירים גם שהמזמור הזה נכתב בכדי לציין את סוף מחלתו של דוד. מחלה בנפש שבאה כתוצאה מיסוריי מצפון שפקדו את המלך דוד לאחר "חטאו" עם בת שבע. הרי האדם הוא מקדש מעט, כמו שכתוב בספר שמות 25/8 , "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכם כתוב, ולא בתוכו, כי ה' יושב לא רק בבית המקדש, אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל. המלך דוד היה חולה, כי הוא נכשל במלחמה נגד היצר הרע שלו, נגד הטומאה. כאן, במזמור הזה, לאחר החלמתו, לאחר חזרתו אל הקודש, הוא כאילו חונך את בית המקדש הפנימי שלו. חג החנוכה גם הוא היה חג של חנוכת בית המקדש, לאחר מחלה ממושכת של התייוונות שפקדה את עם ישראל. בית המקדש הוא סמל של האדם. חג החנוכה מהווה דוגמה למלחמה בין הטוב, הקדושה והמוסר שיש באדם ובחברה, לבין הרע, הטומאה, ההתייוונות, ואיבוד הערכים הפנימיים והחברתיים. כל מחלה, של יחיד או של האומה, היא לרוב כעין מלחמה בין היצר הטוב והיצר הרע בתוך האדם או אותה אומה. הרב קוק זצ"ל בעין איה, שבת כא: "טומאת השמנים, השחתת המידות והדעות, שבאה למחנה ישראל מפני התגברות היוונים ושלטונם, לא יעמדו מול אותו הפח הקטן, אותה הנקודה הטהורה, שגנוזה בעומק הלב הישראלי". האדם ובית המקדש מאוימים כל הזמן ע"י ההתייוונות ורק האור של רוח החשמונאים יוכל להציל אותם. על מנת להדגיש עוד יותר את ההקבלה בין הגוף של האדם למבנה של בית המקדש, הבאתי כאן את תמצית דבריו של הרש"ר הירש: שלושה חלקים בבית המקדש: הדביר, ההיכל והעזרה. בדביר יש את ארון הקודש עם לוחות הברית; בין הדביר להיכל יש את הפרוכת; בהיכל יש את מזבח הקטורת, המנורה והשולחן; בעזרה יש את כיור הנחושת ומזבח הקורבנות. לגוף האדם שלושה חלקים מקבילים: הראש, כמו הדביר שמכיל את ארון הקודש עם התורה, הוא המוח. יש לציין שהמוח מחולק לשתי אונות, כמו שני לוחות הברית; הצוואר, מבדיל כמו הפרוכת את הראש משאר האברים, את הקודש מהחול; הגוף עצמו (החזה והבטן) כנגד ההיכל, מכיל את הריאות כנגד מזבח הקטורת, הלב עם 4 ורידים ו-3 עורקים של הלב כנגד המנורה עם 7 קנים, ומערכת העיכול כנגד השולחן; החלק התחתון של הגוף עם דרכי השתן כנגד הכיור ואיברי הפוריות כנגד המזבח בו היו מקריבים את הבהמות. ב אֲרוֹמִמְךָ יְהוָה, כִּי דִלִּיתָנִי; וְלֹא-שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. איך לרומם את ה' אם הוא מדלל אותנו? דל = דלי. ה' דולה אותנו מהבור שנפלנו לתוכו, ומרים אותנו ממצבים קשים. החוכמה זה שאנחנו מודים לה' גם על הייסורים כי אנחנו מבינים שהם באים כדי לחשל אותנו. למשל: יעקב (העקב) לא יכול להפוך לישראל (לי ראש) אם אין מכשולים וקשיים. רק כאשר הוא נאבק עם שרו של עשיו, השטן אומרים חז"ל, הוא יקבל את השם שלו ישראל, השם של היהודי הגאה הגר בארצו, במקום השם יעקב שמסמל את היהודי הגלותי, השפל והמדוכא. אגב, יש גמטריאה מעניינת שמסכמת היטב את המעבר הזה: יעקב + שטן = ישראל. אם אין לאדם תסביך נחיתות, שהוא סוג של שטן פנימי, הוא לא ינסה להתרומם. לדוגמה, הביישנות יכולה לדחוף את האדם להצטיין. הרבה פעמים אנחנו נלחמים נגד תסביך, שבסך הכול יכול להביא תועלת. לעיתים, יותר מתיש להילחם נגד התסביך מאשר לקבל אותו ולתפקד איתו. בקיצור חבל להתלונן ולהילחם נגד התסביכים שלנו, יותר טוב להשלים איתם ולהשתמש בהם כמו קרש קפיצה. היהודי לא צריך להסתפק לרומם את ה' רק בעת ההצלה, אלא גם בעת הסבל. אנחנו רואים את הקשיים וההצלה כשני דברים נפרדים מכיוון שאין לנו ראיה כוללת. אנחנו מודים לכירורג גם כן כאשר הוא חתך בבשרנו בזמן ניתוח, אבל אין אנחנו מסוגלים להודות לקב"ה בעת פעולתו הכואבת לפעמים. אין לנו את הפרספקטיבה הכוללת, כמו אדם שמביט דרך החור הצר של מנעול הדלת ורואה תמונה מאד חלקית של מה שמתרחש מעבר לה, ולכן מבין את הדברים רק מנקודת המבט הצרה הזו ולא רואה את התמונה הכוללת. ה"שפת אמת" מסביר למה בחנוכה אנחנו מהללים ומודים: "וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו בהלל ובהודאה". ההלל בא בשביל ההצלה, וההודאה… באה בשביל הכאב שקדם לה! ארוממך ה' כי דיליתני: אומר לנו המלך דוד, אם לא נפלתי, לא יכולתי להתעלות לרמה שהגעתי אליה עכשיו. ולא שמחת אויבי לי = ראשי תיבות: שאול. גם דלתות (דיליתני) בית המקדש נפתחו רק כאשר שלמה הזכיר את שמו של אביו, דוד. להיפך, ההצלחה היא לא תמיד חיובית: "עמים רבים, באה להם מפלתם דווקא מניצחונם, כאשר יתמכרו להצלחתם החומרית ויאבדו יתרונם, על כן תמיד צריכה עין ישראל להיות צופיה להעמיד המשקל של ההצלחה הרוחנית" (הרב קוק זצ"ל, עין איה). ג יְהוָה אֱלֹהָי– שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ, וַתִּרְפָּאֵנִי. אמרנו כבר שהמלך דוד היה חולה. חולה =חול, חלל, חילול. התרחקתי מהקדושה, נעשיתי חלל, חול אומר כאן המלך דוד. תודה שהבאת לי מחלה, מחילה.כשאני מבין שגם המחלה באה מהקב"ה, אני משווע אליו, והישועה, הרפואה קרובה לבא. ד יְהוָה–הֶעֱלִיתָ מִן-שְׁאוֹל נַפְשִׁי; חִיִּיתַנִי, מיורדי- (מִיָּרְדִי-) בוֹר. השאול הוא שם מקביל לגיהנום. החיים בלתי נסבלים, אם יש רק שאלות, היסוסים, ערעורים ואין תשובות. היהדות מביאה את התשובה, מסגרת שמאפשרת לחיות בביטחון. אם האדם משנה כל יום את דעתו, אין חיים, יש שאול, גיהנום בלבד.. החברה המודרנית מפתה את האדם לחפש "ריגושים" וחידושים, מחוץ למסגרת של המשפחה, של המסורת, או של שגרת חיים. היהדות מקדשת את הריגוש והחידוש, אבל בתוך מסגרת המשפחה והיהדות. יורדי בור: "הבור ריק, אין בו מים" (בראשית, פרשת וישב). רש"י: "הבור ריק, אין בו מים, אבל עקרבים ונחשים יש בו". אין ריקנות בעולם. כל מקום ריק מתמלא בהכרח. ואם אין מים של תורה, הרע משתלט על המקום, כשהבור מסמל את המוח שלנו, הבית שלנו או האומה הישראלית. הבור החשוך, מסמל גם את יוון. בשיא החושך של שלטון יוון, קצת אור של חנוכה, דחה הרבה חושך. הבעל שם טוב אומר על כך: "אי אפשר לגרש את החושך עם מקלות, אלא עם קצת אור". ה זַמְּרוּ לַיהוָה חֲסִידָיו; וְהוֹדוּ, לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. החסיד, הוא הדתי גם מחוץ לבית הכנסת. הוא לא מסתפק מלהיות דתי בבית הכנסת, אלא בכל מקום שהוא נמצא, בעבודה, בצבא, ברחוב. הוא רואה את ה' בכל מקום, לכן הוא מסוגל לזמר לה'. לזכר קדשו: כי השמות הקדושים של ה', הם רק מאפשרים לנו לזכור את הקדושה האין סופית שלו, בלי שנוכל לתפוס אותו ומהותו. ו כִּי רֶגַע, בְּאַפּוֹ– חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ: בָּעֶרֶב, יָלִין בֶּכִי; וְלַבֹּקֶר רִנָּה. כי רגע באפו. הפשט: "ואל זועם כל יום" . כעסו של ה' הוא רגע אחד בלבד. אך לעומת זאת הרוב המוחלט של העולם הוא טוב, בניגוד לטענות הנשמעות מכל עבר. מתוך הבנה אופטימית שכזו גם האדם ההולך לישון כשהוא בוכה, יתעורר בשמחה וברינה (ע"פ הרב שלמה אבינר). אבל אפשר גם לפרש כך: רגע של כעסו, מקנה חיים כרצונו. המשברים מאפשרים לאדם לתקן את דרכו. בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה: החושך הוא העולם הזה, שייתן לנו אפשרות להגיעל שיר הנצחי של העולם הבא. בערב, בחושך של העולם הזה, נהיה בבכי, בצער, אבל לבוקר, כאשר נהיה בעולם הבא, נזכה לרינה, לשמחה אמיתית. כמה פעמים חשבנו שהכול אבוד, והתעוררנו עם מצב שונה ממה שפחדנו. העיקר, להחזיק עוד קצת מעמד. הבכי הוא הרבה פעמים הכנה לרינה. אין רינה אם אין בכי קודם! לדוגמא: מלחמת ששת הימים, מבצע יונתן, המכבים בחנוכה, תקומת ארץ ישראל אחרי השואה וכו'… ז וַאֲנִי, אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי– בַּל-אֶמּוֹט לְעוֹלָם. והאדם חושב שאפשר להישאר בשלווה אין קץ, שלעולם אותה שלווה תמשיך בלי מאמץ.. ח יְהוָה– בִּרְצוֹנְךָ, הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי-עֹז: הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ; הָיִיתִי נִבְהָל. להיזהר מהיהירות, מהרגעים שאנחנו מגעים לפסגה וחושבים שבכוח ידינו הגענו למצב הזה. לא תמיד טוב שהכול בסדר ושליו. "שלום עכשיו", זה הזמנה למלחמה מחר. כמו בהסכמי "מינכן" עם הנאצים. הסתרת פניך, הייתי נבהל: הבהלה מופיעה כשאתה לא מרגיש את ה', שהוא נסתר ממך. להחזיק מעמד עם "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בימיני, בל אמוט". ט אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא; וְאֶל-אֲדֹנָי, אֶתְחַנָּן. תרופה לבהלה: לחדש את הקשר עם ה', דרך התפילה. י מַה-בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל-שָׁחַת:הֲיוֹדְךָ עָפָר; הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. מה בצע = מה יכול להרוויח ה' מהנפילות שלי? המשברים באים אך ורק כדי שנחפש ונמצא את האמת שאיבדנו מתוך הריקנות והשלווה המדומה שלנו. יש משמועת לכאב! יא שְׁמַע-יְהוָה וְחָנֵּנִי; יְהוָה, הֱיֵה-עֹזֵר לִי. מבקש אני חנינה לעצמי, על מנת שתוכל לעזור לי שוב במשימתי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי, לְמָחוֹל לִי: פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי; וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. מהרע יצא הטוב. יג לְמַעַן, יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד– וְלֹא יִדֹּם: יְהוָה אֱלֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ. למען יזמרך כבוד. לא כתוב אזמר לכבודך, אלא יזמרך כבוד, הכבוד שלי. כאשר המלך דוד חוזר לכבוד העצמי שלו, כאשר יהודי או העם היהודי, חוזר לכבוד עצמו, הוא יוכל לזמרך. גדולתו של אהרון הכהן הייתה שתיקתו- דומיה. גדולתו של דוד המלך, הוא לשיר בכאבו. לסיכום, אפשר לראות שהמזמור של דוד המלך, מדבר על האור הקטן שלו, של עם ישראל שמסוגל בטהרה שלו, לעמוד מול החושך של היוונים ושל והעולם החומרי הזה. אמר הרב קוק זצ"ל, עין איה, שבת כא:"טומאת השמנים, השחתת המידות והדעות שבאה למחנה ישראל, מפני ההתגברות היווני ושלטונם לא יעמוד מול אותו הפך הקטן, אותה נקודה הטהורה שגנוזה בעומק הלב הישראלי". חנוכה שמח. חגים ומועדים תהילים חגים ומועדיםתהילים