שמיני | נדב ואביהוא – סוד האכילה וסוד הנישואין

חנוכת המשכן נערכה ביום השמיני. ידוע שזה קרה בא' בניסן של השנה השנייה אחרי יציאת מצרים, אחרי שבעה ימי הכנות. ביום השמיני היה צריך להתגלות כבוד ה' לכל העם, כמעין הופעת ה' במתן תורה. כל העם היה בציפיה מורטת עצבים באותו יום ואכן "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַלפְּנֵיהֶם" (ויקרא ט', כד').

רוב המתרגמים בשפות הזרות נכשלו בתיאור המדויק של הביטוי 'אכל', וכתבו שה' שרף או כילה את הקורבן. הם לא העזו לכתוב שה' 'אכל' את קורבן העולה, כי היה להם קשה לחשוב שה' 'אוכל', אם כי האמת היא שה' אכל, ממש.

כל הבריאה מושתתת על בסיס האכילה. הדומם נאכל ע"י הצומח, שנאכל ע"י הבהמה, שנאכלת ע"י האדם, והאדם מעלה את כל השלבים של הטבע לרמה רוחנית הכי גבוהה שקיימת. השורש של המילה אוכל הוא א-כל. האלף מרמזת על אחד, שיכול להיות האדם או אלופו של עולם – הקב"ה בעצמו, שמסיים את כל התהליך ואוכל ממש את האדם כדי להעלות אותו לרמה של 'השמיני', האין סוף. כמובן שהעיניים הבשרניות שלנו אינן מסוגלות לראות את התהליך האלוקי הזה. רק ראיה רוחנית הייתה מסוגלת להבחין במעשה של אש אוכלת.

העולם הזה מבוסס על המספר 7 – שישה ימי חול והיום השביעי, היום הכי קדוש שהוא כמובן השבת. היום השמיני הוא מעל המציאות של העולם החומרי והוא מסמל את האין סוף. דרך אגב המספר 8 כשהוא כתוב בצורה אופקית מצביע במתמטיקה על אין סוף: ∞. זו בוודאי אינה מקריות.

ראינו שכאשר כבוד ה' התגלה, כל העם נופל על פניו, סימן שמחוץ לכבוד שהעם רצה להפגין כלפי הקב"ה, הצביע על איזה כניעה של העם שלא היה מסוגל לספוג כל כך הרבה קדושה, כמו בהר סיני ששם בני ישראל לא היו מסוגלים לשמוע יותר מאשר את שתי הדברות הראשונות. הכניעה הזו, לכאורה, לא מצאה חן בעיני שני בניו של אהרון נדב ואביהוא, שרצו שהקדושה הזו תישאר ותמשך. כתוב בפרשה על מעשיהם ובעקבותם על תגובת ה': "א וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י', א').

נדב ואביהוא, שני צדיקים גדולים, התלהבו כל כך ממראה הקדושה, שהם הגיעו למין אקסטזה, והתנהגו כמו שני שיכורים באהבת ה', והביאו אש זרה עם קטורת שלא ציווה ה'. התגובה הייתה מידית והם נאכלו מאש ה' שאכל אותם. משה הסביר לאהרון שהם התקרבו יותר מדי לקב"ה: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ". ה' רצה להראות לכל העם שהוא לא מעוניין באנשים שמימיים, אלא באנשים שיגדלו לאט לאט בקדושה במציאות חומרית.

חז"ל מסבירים שכל המעשה האסור שלהם קרה בגלל שהם לא היו נשואים! ההסבר נראה לכאורה חלש, אלא שהוא באמת עמוק מאוד. הרי גבר לא נשוי, עם כל האידאל הגדול והרצון העז שיכול להיוצת לו – הוא לרוב מנותק מהמציאות, היות ואין לו בת זוג. במילים פשוטות, הוא נמצא בעננים, וללא אישה הוא לא מסוגל להגשים את רצונו. האיש חושב, חולם והאישה היא שמארגנת את העולם החומרי. נוסף לזה, האישה היא "עזר כנגדו", היא יודעת להחזיר את הבעל שלה למציאות, עד כדי כך שהיא מסוגלת להתנגד לרצונו הלא מציאותי של בעלה. יתכן שאם נדב ואביהוא היו נשואים, הנשים שלהם היו מחזירות אותם ליציבות. בכל זוג זאת האישה שיודעת להגיד לבעלה: "אל תעשה את מה שאתה רוצה לעשות כי זה לא הגיוני, זה מסוכן, אתה עוד פעם חולם…".

כל אידאל שלא מסוגלים להגשים במציאות – לא יכול להתקיים. ידוע שמאחורי כל איש מצליח, מסתתרת אישה. כמאמר הצרפתי הידוע: "CHERCHEZ LA FEMME" (תרגום: "חפשו את האישה").

היהדות האמיתית איננה רק התבוננות אלא קשר עם אלוקים דרך המעשים כשמדובר במצוות, חקלאות או גיוס לצבא. דווקא הקדושה של האדם יכולה להתבטא רק דרך המעשים. לדוגמה אדם שזורק ניירות על אדמת ישראל גורם לחילול ארץ ישראל, להבדיל מאדם שמנקה את אותה אדמה, מהיותו מודע לקדושתה של הארץ.

נדב ואביהוא נעשו 'פנאטיים' היות והם לא היו נשואים ולכן איבדו כל קשר עם המציאות. הם לא התחתנו בגלל המחשבה הלא נכונה – שהקשר עם ה' חשוב יותר מכל קשר עם העולם הזה, עם אישה ומשפחה שיפריעו לו בחיפוש אחר ה', כאשר דווקא הקדושה איננה יכולה להתקיים בלי משפחה. בעצם ה' רוצה… שנתרחק ממנו כדי לעבוד אותו בעולם החומרי ולקדש אותו. חז"ל אומרים: "שהלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא" (ירושלמי שבת א:).

ה' נקרא "המקום" כי בכל מקום ניתן לגלות אותו, ולא רק בשמיים.

לפי הקבלה, הנשמות של נדב ואביהוא התגלגלו בנשמתו של פנחס, איש המעשה (עיין מעשה זמרי בן-סלוא וכזבי בת-צור), כדי לתקנם.

לסיום, ראינו שהאדם צריך ויכול להתקדש בעבודתו בעולם הזה כשהוא מחובר לקב"ה ולמצוותיו, וזה יכול להתגשם רק בעזרת אשתו.