רפואה בפרשת שמות: למה משה גימגם, ובכלל למה ה' גורם להגבלות גופניות?

בפרשת השבוע, אנחנו עדים לדו שיח ארוך וחריף בין משה רבנו לבין הקב"ה. משה מתעקש שלא לקבל על עצמו את תפקיד הגואל. האמת שאפשר להבין את משה, שמתפרץ על בוראו וטוען כי יש לו מגבלות רציניות: "כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" (שמות ד', י') – אתה ריבונו של העולם רוצה שדווקא מישהו שמגמגם, ילך לשכנע את פרעה לשחרר את עמך?! אם רצית מישהו מתאים, למה לא בחרת באהרון אחי? שהרי לאהרון יש את כל הכישרונות הרצויים.

ברגע זה של כביכול ביקורת של משה על ה' – הקב"ה מתפוצץ, לכאורה, ועונה לו בכעס: "ויחר אף ה' במשה" (שם, יד'). כאן מופיע המפנה של התמהמהות של שמונה ימים. מעכשיו שוב ה' מחליט: "ועתה לך ואנוכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (שם, ג', יב').

עכשיו ננסה להבין מה רצה ה' כשהוא לקח בן אדם מגמגם כדי לנאום לפני פרעה? ונרחיב את הנושא: למה ה' צריך להביא הגבלות פיזיות, לפעמים קשות וכואבות, לאנשים מסויימים?

נתחיל בדוגמא מהחיים: הכרתי פעם חולה צעיר שהיה ספורטאי בעל עתיד מובטח בתחום הריצה. יום אחד הוא נדרס ע"י מכונית ורגליו רוסקו בצורה קשה. הוא נאלץ לשכב בבי"ח במשך שנה לפחות. ביקרתי אותו מספר פעמים במשך אותה תקופה. בהתחלה, כמובן שהוא היה בדיכאון עמוק. כל הציפיות והחלומות שלו התפוגגו בבת אחת. בפעם השנייה שביקרתי אותו, מצאתי אותו עם כיפה על הראש והוא הסביר לי שהוא חשב הרבה בתקופה הזו ונוכח לדעת שאם האדם חושב שהוא יכול לתכנן את חייו, הרי שהוא טועה בגדול כי ה' הוא המחליט על גורל האדם ולאדם עצמו אין ברירה אלא לעשות את רצון ה'.

בפעם השלישית מצאתי אותו עם ספרי תנ"ך וחיוך גדול כאשר הוא אמר לי, בהצביעו על ספרי תנ"ך המפוזרים על מיטתו, שהוא סוף סוף גילה את האמת. בפעם הרביעית הוא בא לבקר אותי במרפאה, כשהוא צולע קלות, אבל תוך שהוא מודיע לי שבשלב הבא הוא מתכוון ללכת לישיבה ביהודה ושומרון. הוא גם הוסיף: "אתה רואה דוקטור, אם לא הייתי הופך להיות בעל מוגבלות באופן פתאומי, אולי הייתי עכשיו אלוף בריצה… אבל הייתי מפספס את האמת ואת העולם הבא שלי!".

צריך להבין שההגבלות מיועדות, בעיקר, לשני דברים: או להיטיב עם האדם או לגלות ביותר עוצמה את הקדושה של ה'.

ההגבלה שמטיל ה' על האדם באה להגדיל את שכרו. יש אנשים שסובלים ממגבלות רפואיות בלי שניתן לראות את המגבלה מבחוץ. למשל יש מחלות כמו 'פיברומיאלגיה', או 'קדחת ים תיכונית', שתי מחלות גנטיות שמתאפיינות בכאבים כרוניים בשרירים מלווים בחולשה חריפה, אך לא נראות לעין המתבונן מבחוץ. או למשל עוד מחלה לא נראית לעיין כמו 'אי סבילות לגלוטן', מחלה שגורמת לשלשולים ולחולשה ניכרת. כל המחלות האלה מיועדות להיות ניסיון, ואם האדם רק מתלונן ועושה לכאורה ברוגז עם ה', הרי שהוא לא עבר את הניסיון. אבל אם הוא מתגבר על החולשה ועל הכאבים, אזי השכר שלו יותר גדול ממישהו שאינו מוגבל כנאמר "לפום צערא אגרא". יכול להיות שבבית הכנסת הוא נראה די אפטי, ובכל זאת, הוא מגיע לרמת קדושה שהוא לא היה מגיע אליה ללא המוגבלות שלו.

קידוש ה' אמיתי הוא לדעת להפוך את הקשיים לאתגר. הרב שלמה אבינר שליט"א אומר שההווייה צומחת מתוך הקשיים. זה מסביר גם את הגדולה של עם ישראל כולו – עם קטן ונרדף במשך כל ההיסטוריה שלו. בפרשתנו מתגלה הנס של עם ישראל: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".

נחזור למשה רבנו שלא הבין את המטרה של ה' עם הגמגום שלו. התשובה של ה' היא חד משמעית: "ויאמר ה' מי שם פה לאדם?" – לא משה ,לא קרתה פה טעות או דפקט בבריאה. זאת היה הרצון שלי. אני לא רוצה שתהיה נואם מעולה, כי אז כולם יגידו שהודות לכישרונות הנאום שלך שכנעת את פרעה לשחרר את עמי. אני, ה', רוצה שהגאולה תופיע דווקא דרך אדם זקן ומגמגם, כדי שהיהודים והעולם יבינו שרק יד ה' היה יכולה לעשות את הנס הזה.

לסיכום עלינו להבין שההגבלה הכי גדולה יכולה להפוך לכישרון הכי גדול – "הפוך בה (בהגבלה) והפוך בה דכולא בה".

כתיבת תגובה לבטל