פרשת וישב: איך תיראה הגאולה העתידית? יוסף ארוון, כ״ב בכסלו ה׳תשע״גפברואר 27, 2016 פרשת וישב מביאה אותנו דרך דרכים מפותלות ומוזרות, ללידה של פרץ, בנם של יהודה ותמר. המשיח עתיד להיוולד מהשושלת פרץ – דוד המלך. המשיח נקרא גם "בן פרצי". אם כך, מאוד כדאי להבין את תהליך הלידה של פרץ וגם של זרח, האח התאום שלו. בפרק לח' של פרשתנו, המדבר על לידתו של פרץ בין היתר, אנחנו נמצאים אחרי המעשה הנורא של מכירת יוסף. היינו בעיצומה של דרמה, יוסף הורד למצרים, והיינו מצפים מהתורה שתמשיך בסיפור המרתק הזה. והנה בפרק לח', הזרקור פתאום מופנה לשחקן אחר, ליהודה. מה עושה הסיפור של יהודה כאן? על זה יש מדרש מוכר ונפלא שאומר לנו: "ויהי בעת ההיא וירד יהודה" – ר' שמואל בר נחמן פתח: (ירמיה כ"ט, י"א) שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק – בורא אורו של מלך המשיח". מה קורה כאן? במה ירידתו הטרגית של יהודה קשורה למשיח? נתבונן קצת בפסוקים שמתארים את הנפילה של יהודה: א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָהמֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד-אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא-שָׁם יְהוּדָה בַּת-אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ .ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָהוְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר .ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּםאֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. יהודה מתחיל בשורה של ירידות רוחניות קשות מאוד. נסכם את ירידותיו ככה: הוא מתחיל בכך שנישא לאישה כנענית, דבר השנוא על אביו. שני הילדים הראשונים שיש לו ממנה מתחתנים אחד אחרי השני עם תמר, שניהם לא מתנהגים יפה וה' ממית אותם מוקדם. אחר כך אשתו נפטרה. ואז מגיעה תקלה עוד יותר קשה שלא היינו מצפים לה מיהודה. נכון, הוא מדוכא ומצפונו לא נותן לו שקט לרגע. במצב של עצב כזה, כול אדם יכול ליפול, וזה מה שקורה כאשר הוא פוגש באמצע הדרך אישה "קדשה", שהיא בעצם תמר כלתו שהתחפשה כדי לפתות את אותוא. היא אישה קדושה ממש, וכול כוונותיה הן רק לטובה, על מנת להיות חלק בשושלת של המשיח. נחזור קצת לפסוקים ליותר פירוט: "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה-תִּתֶּן-לִי כִּי תָבוֹא אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ. אבל הירידה עוד לא נגמרת. יהודה מוסיף טעות איומה: הוא מאשים את תמר בזנות ואף מרשיע אותה ופוסק עליה מוות בשריפה כאשר הוא שומע שהיא נכנסה להריון. ואז תמר נותנת לו להבין שהוא, יהודה, הוא הגורם להריונה, ע"י שהיא מראה לו את החותמת, הפתילים והמטה ששייכים לו. יהודה יכל אז, שלא להכיר באחריותו. הוא יודע שתמר, האישה הטהורה הזאת, לא תלשין עליו בפרהסיה. וכאן קורה המפנה הדרמטי שיביא לשינוי של יהודה ושל כל האומה. יהודה מודה באשמה וכך מראה לעיני כולם את גדולתו. הוא ייתן להריון להמשך, וכמו שנאמר למעלה, תמר תלד את פרץ, אבי אבותיו של המשיח! יהודה מתחיל עכשיו בעלייתו בחזרה, וכל זה בגלל שהוא הודה בטעות שלו. ותמר יולדת, אבל היא תלד שניים. תאומים. ניתן לתורה לדבר: " כז וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן-יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח. הפשט אמנם נגמר כאן. סוף טוב הכל טוב. אבל ננסה להעמיק עכשיו בכל האירועים האלה כדי להבין איך המשיח אמור להיוולד לעתיד. כל התהליך של הגאולה העתידית מתרחשת בחושך ובלי הבנה של השחקנים. יהודה נמצא בחושך של עצב כבד ושל דיכאון; תמר היא אישה קדושה, אבל היא מכוסה. נוסף לזה מקללים אותה כזונה ואישה סוטה; מחכים ללידה של זרח, האור של התורה, אבל הוא רק עושה סימנים עם היד שלו, וחוזר להסתתר ברחם אימו. איפה הוא? למה הוא נעלם? ופתאום מבלי שציפו לזה, פרץ פורץ, ואם יש פריצה, יציאה בכוח, זה בגלל שיש התנגדות, והיא כנראה התנגדות של זרח שלא רוצה לתת לו לצאת. יש לזכור שהדתיים התנגדו בכול תוקף למעשים של הציונים, שהיו בעיניהם כסוטים מדרך המקובל. מזה אפשר להקיש: הגאולה תופיע כשהכל יהיה חשוך מסביב. לא נבין שום דבר על המצב. המשיח יבוא בהיסח הדעת. שום דבר לא יהיה צפוי או יתחולל לפי המצופה. הקדושה דווקא תהיה נוכחת, אבל נסתרת באנשים ובמקומות שלעולם לא היה אפשר לנחש ששם יש קדושה. הראשון מהתאומים, זרח, האור, שהיה צריך לצאת ראשון, מסרב לקבל את המשימה שלו וחוזר לחיק אימו, איפה שהיה כל כך נעים ללמוד תורה. אז יופיע כוח שיפרוץ דרכו בצורה לא מקובלת ובניגוד לרצון של זרח. הרב אלי סדן בחוברת שלו "קריאת כיוון", מסביר היטב שזרח הוא האב טיפוס של תלמידי חכמים, של "היהדות הדתית – נקודה!", של היהדות הצפונה בחום של הישיבות. זרח עושה משהו בכל זאת בתהליך הגאולה, הוא מוציא את ידו. הוא עושה סימן, מצפים שהאור שלו יתפשט, אבל הוא מסתפק בתנועות יד מעודדות כשלעצמן אבל קטנים ולא מספיקים. בתקופות שאז כל העם היהודי היה דתי, קומץ של תלמידי חכמים עצומים עלו לארץ ישראל: לפני כ-450 שנה ר' יוסף קארו והאר"י הקדוש עלו לצפת. אבל מהר מאד היד נעלמה, עד כמאתיים שנה לאחר מכן ואז זרח עשה עוד סיבוב עם היד, ותלמידי הבע"שט ותלמידי הגר"א התחילו לעלות לארץ והתחילו להקים ישובים והם ביססו את הישוב היהודי בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון צפת וטבריה. זאת הייתה תנועת יד אחרונה של זרח ומעכשיו יהיו בעיקר עליות לא דתיות ממש (עם כמובן הרבה יוצאים מן הכלל, ברוך ה'). זרח העדיף להישאר בחיק הישיבות באמריקה או בפולין. אומר הרב, שזרח הוא דומה לצנחן, למפקד, שצריך להוביל את כל החיילים שלו למלחמה, אבל מקבל פיק ברכיים ברגע שדלת המטוס נפתחת. הוא רואה את התהום פעורה תחתיו והוא צריך לקפוץ הראשון, אבל הוא מתמהמה. ואז, מכיוון שיש משימה חשובה ושאין זמן לבזבז, פורץ חייל צעיר, פשוט, לא צפוי, שכנראה לא למד את תורת הלחימה המקובלת. הקצין מנסה להתנגד לו, אבל מצד שני הוא לא מעז לקפוץ למטה. החייל הלא מנוסה והלא מנומס הזה הוא פרץ, שפורץ בצורה בלתי צפויה. הוא מסמל את היהדות הלא כל כך דתית שלקחה את המקום של התלמיד החכם, מכיוון שלא ניתן לעצור את התהליך של הגאולה. מכיוון שעולם התורה היסס, התמהמה, פרצו כוחות צעירים ודחפו את עם ישראל קדימה. כן, התרחיש הזה, בא ללא הבנה, אפילו מצד תלמידי חכמים, אבל כמובן שהתרחיש הזה מבטא את רצון ה'. הקב" חיכה כמה מאות שנים שהעם שלו יתעורר ויעלה לארץ הקודש, אבל העולם התורני נשאר ב"בונקר" של התורה, ולא רצה לעלות לארץ. ה' חיכה וחיכה, ניסה הוא לעורר את העם, אבל עד השואה, העם היהודי ברובו והעולם התורני בפרט, סירבו לפענח את האירועים, לפעמים דרמטיים, שה' שלח אליהם. והנה פתאום יהודי, לא דתי, אוסטרי עורך דין במקצועו, התחיל להבין את מהות המסרים הקשים ששלח ה' לעמו. הוא אפילו לא חיכה לשואה, אלא הגיב לפרשת דרייפוס ולפוגרומים של התקופה שלו. הוא קם אז, דחף את כולם ו"קפץ למים" במקום היהדות המאורגנת. כמובן שעד ימינו, הוא עורר בוז, שנאה ולשון הרע מאותם גדולי התורה שהוא דחף הצידה. ב"ה שהרב קוק זצ"ל הכיר בו (כמו יהודה שהכיר בטעותו כלפי תמר, שהייתה נראית כמו פרוצה, אבל בפנים הייתה טהורה וקדושה). לבן שלו הרב צבי יהודה קוק, הייתה תמונה של הרצל על שולחן העבודה שלו. הסיפור של פרץ מלמד לנו עוד כמה דברים חשובים מאוד: עם ישראל הוא עם שצריך לפרוץ כל הזמן את דרכו כדי ללהשתחררר מגלות מצרים, עד הגאולה הסופית. אם יש פריצות, יציאות לחופש – חייב להיות התנגדות, סגירה, מועקה לפני השחרור. הגאולה לא מופיעה סתם אחרי הגלות, אלא הכרחי שתהיה גלות כדי ליצור מצב של פריצה, של גאולה. בכל התקופות, ואדרבהבגאולה הסופית, ינסו להפריע לעם ישראל להשתחרר עד כדי כך שנאמר שעם ישראל הוא עם שכל הזמן נמצא בתהליך של שחרור. דרך אגב כל הבריאה פועלת בצורה הזאת, תחילה צמצום ואחר כך התפשטות. תחילה שאיפה שמכניסה את האוויר לריאות בלחץ, ואחר כך נשיפה שמוציא את האוויר הדחוס. התכווצות של הלב ואחר כך הרחבה שלו. שפל וגאות. צירי לידה ואחר כך לידה. במזמור שאומרים ביום עצמאות כתוב: "שיר המעלות… כאפיקים בנגב". אפיקים הם פריצות מים זורמים בחוזק אדיר וחז"ל אומרים שמדובר על עם ישראל שבזמן הגאולה יפרוץ כמו מים חיים במדבר. יש אנשים שברגע שיש התנגדות לניסיוננו להיגאל, הם מיד מרימים ידיים בטענה שהגאולה צריכה להיות חלקה. יתרה מזאת, אם חלק מהעם לא נראה להם מספיק קדושים לפי העקרונות שלהם, הם מגלגלים עיניהם לשמים בייאוש. היהודי האמיתי צריך דווקא לצפות לתקופות של חושך של ירידות קשות, של התנגדות עזה, ושל אי הבנה של רצון ה'. אותם הרגעים הקשים שדומים למשברים של יהודה ותמר ולאי הבנה של זרח לפריצה הקדושה של פרץ, הם דווקא הסימנים הברורים של לידה של המשיח בקרוב. פרשת שבוע ויצאפרשת שבוע