פורים ורפואה: הצחוק טוב לבריאות!

הצחוק אולי טוב לבריאות, אבל איך מגיעים לכך?

הדת היהודית היא הדת היחידה בעולם שמדגישה כמה השמחה בעבודת ה' היא חיונית! כל הצרות שלנו באות בגלל עבודת ה' בלי שמחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'.'

הדת היהודית היא הדת היחידה בעולם שמקדישה יום שלם לצחוק – חג הפורים! מבחינה רפואית כולנו יודעים שהצחוק טוב לבריאות. אנסה להראות במאמר הזה את הצד הרפואי של השמחה והצחוק. אתרכז בעיקר בצחוק והשפעתו על בריאותנו והאמצעים להגיע לצחוק, אפילו אם לא מרגישים שמחים.
נבדוק תחילה מה השפעת הצחוק על הגוף:
– הצחוק משחרר ומשפר את הנשימה.
אתחיל בסיפור מקצועי: הגיע אלי חולה שסבל מאסטמה. הסברתי לו: "תראה, התקף אסטמה הוא כמו התקף של בכי. אנחנו, הרופאים, אומרים שהאסמטי בוכה דרך הסימפונות שלו! הבכי, כאילו, נשאר בריאות ולא יוצא החוצה. זה בכי חנוק. אכן האסטמה מתאפיינת בקשיים בנשיפות ולא בשאיפות אוויר, לכן שומעים צפצופים. הבכי גם כן מתאפיין בנשיפות חנוקות. נסה לחשוב לעשות משהו עם זה. בדוק האם קיימות אצלך חרדות?". כמה חודשים אחר כך החולה חזר אלי, עם פנים מרוצות ואמר לי בסיפוק: "דוקטור, מצאתי טיפול מתאים לי. אם אסטמה הוא בכי, החלטתי לנסות לעשות את ההפך ולצחוק בתוכי, כמו צחוק פנימי ושקט… וזה פועל. הצלחתי לעצור כמעט את כל ההתקפים שלי, בלי תרופות".

כשאדם צוחק, הוא בעיקר נושף – מוציא החוצה כמות גדולה של אוויר מהריאות. הוא משחרר גם את הסמפונות שלו, אבל גם, ובעיקר, משחרר את שריר הסרעפת. הסרעפת היא כמו בוכנה האחראית לתנועות של כיווץ והרחבה של הריאות. מתח בסרעפת גורם לנו להרגשת חרדה. אנחנו חשים קושי מסוים בנשימה עם "בטן נעולה". יש לנו "קשרים בבטן". ההרגשה הזו נגרמת ע"י מתח בסרעפת. הפחדים והחרדה מקפיאים לנו את הנשימה, כי הסרעפת מתוחה. הצחוק, הוא בדיוק ההיפך, הוא משחרר את הסרעפת והנשימה, כמו שסתום סגור שנפתח פתאום.

– צחוק מוריד הפרשה של אדרנלין (ההורמון הגורם ללחץ).

– צחוק מוריד את לחץ הדם ומפחית סכנה להתקף לב.

– צחוק משפר את מצב הרוח. הוא מדבק ועוזר להתמודד עם דיכאון.

– צחוק משחרר 'אנדומורפיום' היעילים נגד כאבים. בגלל זה צפיה בסרט מצחיק יכול להשכיח את הכאב. צחוק מאפשר לנו להתמודד עם סיטואציות מפחידות, כי הוא יוצר תחושה חיובית ואופטימית.

– צחוק משפיע על הביטחון העצמי ונתפס ככוח מנהיגותי וניהולי. מרצה משעשע יצליח יותר.

– צחוק נותן לנו תחושת הרפיה ונינוחות.

בקיצור, האדם שצוחק – מרגיש טוב. את זה מבטא בצורה חדה וקולעת רבי נחמן מברסלב: "כל המחלות באות ע"י מרה שחורה ועצבות והשמחה היא הרפואה"! יש להבין משהו מאוד חשוב: ביהדות, הצחוק הוא לא המטרה עצמה, התוכן. הצחוק הוא הצורה, העטיפה של המחשבות והדיבור; המהות של היהודי היא הדבקות בקב"ה. נאמר: "עבדו את ה' בשמחה", זאת אומרת שהמהות שלנו היא להיות עבד ה', והצורה של הדבקות בקב"ה הינה באמצעות השמחה.

במאמר מעניין של הרב דוד סמסון ראש ישיבת לך –לך הוא כותב שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מספר על אבא שלו, הראי"ה קוק זצ"ל, שהיה שותה תה עם קוניאק כל חג פורים, ודורש בדברים שעומדים ברומו של עולם, בצורה מבודחת. הנהגתו של הרב זצ"ל מהווה הנחיה עקרונית, מעשית, למקומו של ההומור בחיינו. היא מלמדת שחשיבותם של ההומור והצחוק היא בצורתם של הדברים ולא בתוכנם.

וממשיך הרב סמסון: השמחה צריכה להיות מצב רוח בקיום המצוות ולא אלטרנטיבה חלילה לקיומם. אנו לא צוחקים סתם כדי לצחוק, כמנהגי הגויים שהצחוק מביא להוללות ולגסות רוח ולבדיחות הדעת. נהפוך הוא, השמחה והצחוק של יהודי, מאפשרים לנו להגיע למצב נפשי שממנו נוכל לטפס גבוה לרמה רוחנית ולאהבת ה'; ולא היינו מגיעים לעוצמות רוחניות אלה בלי השמחה. בשמחה ישנן אותיות מחשבה. הצחוק הוא הצורה של הגשת המחשבות, אבל בשום פנים ואופן אינן מהוות תוכן או מהות של המחשבות הקדושות שלנו.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות סוכה ח' ט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה… עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו, ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב… ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: "והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

מכאן אפשר להבין משהו מאוד חשוב לבריאות שלנו. הרבה אנשים מונעים את עצמם מהשמחה, כי הם אומרים לעצמם: "אם אני לא שמח בתוכי, אני בוודאי לא מסוגל לצחוק!" – כאן יש טעות קשה: השמחה לא צריכה להיות התוכן, אלא הצורה. מכאן אפשר להבין בקלות שאין צורך לחוש ממש שמחה בתוכנו, כדי לצחוק , אלא הצחוק עדיין יכול לבוא בצורה רצונית על מנת שהצורה של הדיבור ושל המחשבה תהיה נעימה. אלה חדשות טובות לאלה שלא מרגישים שמחים בדרך כלל.

אבל האם ממש אפשר לצחוק רק ע"י כוחות הרצון? האם אפשר לצחוק בצורה רצונית?
לא צריך ללמוד איך לצחוק. הצחוק נטוע בנו כבר מהגיל הרך. לאחר כשניים-שלושה חודשים מלידתו, מתחיל התינוק לצחוק ובכך יוצר את התקשורת הראשונה עם ההורים. למעשה התכונה המידבקת הזו של הצחוק נשארת איתנו כל החיים. כולם מחייכים. תינוקות, עיוורים, חירשים, כל הילדים עוד בטרם למדו שפה כלשהי כולם יודעים לחייך ולצחוק. חיוך זו שפה בינלאומית המקשרת בין כל בני המין האנושי. הצחוק הוא המרחק הקצר ביותר ליצירת פתיחות בין שני אנשים.

אז למה כל כך קשה לצחוק?
התשובה היא פשוטה – בגלל הבלבול! מכמה סיבות, בעיקר חברתיות, נוצר בלבול בין כלי היצירה ליצירה עצמה, בין הסיבה לתוצאה, בין הדרך להגיע אל היעד לבין היעד הנחשק: נוצר בלבול בין הצחוק לבין השמחה! נוסף לזה הצחוק לא צריך להיות רעשני, אלא צחוק פנימי ושקט שמשפר את מצב הרוח ועוזר ליצור קשר עם הזולת.

הרבה אנשים חושבים שצוחקים בגלל שטוב לנו, אבל האמת היא שאנחנו צריכים לצחוק כדי שיהיה לנו טוב! לכן, אל תחכו להיות שמחים כדי לצחוק – תצחקו כדי להיות שמחים! במקום לעשות את הדברים בצורה חמוצה, אפשר לעשות אותם עם צחוק. אפשר לדבר עם קול עדין של צחוק קל. אפשר ללכת בצחוק. אפשר לפנות לכל אחד – לפקיד, לחבר, לילדים – בקולות פנימיים של צחוק. העיקר שתצחקו מבפנים, אף אחד לא צריך לשמוע את הצחוק שלכם, אלא להרגיש אותו בטון הדיבור ובנחמדות שלכם.

יהי רצון שנזכה להשראת השכינה מתוך שמחה של מצווה – "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".
חג פורים שמח!

כתיבת תגובה לבטל