מזמור קכ"ב: ירושלים של מעלה וירושלים של מטה (ליום ירושלים)

החיבור הוא לא רק חיצוני, של התאספות והתאגדות, אלא חיבור של ענפים לשורש, שכל הכוחות הפרטיים של כל היחידים מתכללים  ומתעלים אל שורש החיים הכללי של נשמת האומה.

ירושלים של מעלה זאת האידיאה של המציאות, מחשבת ה' ביחס לאיך המציאות צריכה להיות. וירושלים של מטה זו ההופעה בפועל המציאות.

אותו דבר בחיי היחיד, נשמת אדם היא כולה טהורה ואידיאלית – "נשמה שנתת בי טהורה היא" – ואילו בחיים המעשים הבחיריים, ישנם עיכובים, חטאים וחסרונות. בחירת האדם ותפקיד הוא לחבר ולהתאים את כוחות חייו אל שורש חייו הפנימי, הנשמה האלהית.

כך גם באומה. נשמת האומה היא כולה טהורה, קדושה ואידיאלית לאין קץ, זו ירושלים של מעלה. והתפקיד של האומה הוא להביא לכך שהעם היהודי, שירושלים של מטה, יהיו בהתאמה ובהרמוניה שלמה עם הפרוייקט של עם יהודי קדוש, שהוא מעין ירושלים של מעלה. יש לחבר את שניהם. בגלל זה נקראת ירושלים 'צוואר' (שיר השירים ז', ה': "צווארך כמגדל השן") ובית המקדש נקרא צוואר (מס' מגילה טז, ב) כי כמו שהצוואר מחבר את הגוף לראש, כן ירושלים מחברת את המעלה והמטה, את הקודש עם ההופעה בפועל.

אומרים חז"ל (מכות י, א) "מאי דכתיב 'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים' (תהלים קכב)? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה", שעיקר התורה היא בירושלים.

אם כן, ירושלים היא מרכז הארת הקודש בישראל בכל תופעותיו. תורה, נבואה ועבודת ה' שבמקדש, אבל היא גם  מקום המלכות, ולכן דוד המלך עלה לירושלים מיד כשהומלך על כל ישראל.

החיבור הזה בין תורה, נבואה, עבודת ה' ומלכות כפי שמופיע בירושלים החומרית והאידיאלית, זה חיבור של ירושלים שעושה את כולנו חברים.

אמר ר' לוי (מדרש שוחר טוב תהלים יד): כל הברכות והטובות שמביא הקב"ה על ישראל, כולן מציון:
תורה מציון שנאמר "מציון תצא תורה" (ישעיה ב); ברכה מציון שנאמר "יברכך ה' מציון" (תהלים קכח); הופעת  ה' מציון שנאמר "מציון מכלל יופי אלוהים הופיע" (שם ג); סעד מציון שנאמר "ומציון יסעדך" (שם, כ); חיים מציון שנאמר "כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צווה ה' את הברכה חיים עד עולם" (שם קלג); גדולה מציון שנאמר  "ה' מציון גדול" (שם צט); ישועה מציון שנאמר "מי יתן מציון ישועת ישראל" (שם יד).