חג מתן תורה: למה שונאים את עם ישראל?

"לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ-רִיק. יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ-יָחַד עַל-יְהוָה וְעַל-מְשִׁיחוֹ. נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ. יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲדֹנָי יִלְעַג-לָמוֹ." (תהילים פרק ב')

בכל הזמנים הייתה מלחמה בין העולם התרבותי אותו הוביל עם ישראל לבין העולם הפראי. אברהם היה צריך להתמודד עם נמרוד; יצחק עם ישמעאל; יעקב עם עשו; והעם הישראלי כולו היה כל הזמן במלחמה עם העריצות כמו מצרים, בבל, מדי, יוון, רומא, או קרוב יותר לזמננו – הנאצים וברית המועצות.
התורה הפכה אותנו לעם הכי טוב בעולם. ככה זה אפילו בקולנוע – הרעים שונאים את הטובים. אבל לא רק שונאים אותנו. גם מפחדים מאיתנו כי אנחנו נתמכים ע"י הקב"ה ("ה' שמרך, ה' צילך על יד ימינך", "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל" וכו'). מצד אחד שונאים אותנו אם כי על דרך האמת חייבים להעריץ אותנו על המוסר שלנו, ההשגים והיכולות שלנו. אבל כשאנחנו רוצים להידמות לאחרים, להפשיט מאיתנו את המוסר ולהיות כאחד העמים – אזי שונאים אותנו עוד יותר.

מעניין לראות שדווקא כאשר אנחנו לא רוצים להיות יותר יהודים, כאשר אנחנו רוצים להיות אירופאים או כשאנחנו מקימים את שלום עכשיו וחולמים לנגב חומוס בדמשק –  דווקא אז וללא שום הגיון – תוקפים אותנו! למה?!

יש לכך שתי סיבות עיקריות:

"וְהָעֹלָה עַל-רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה."

ובהפטרה של פרשת במדבר קוראים בהושע ב', ז':

"כִּי זָנְתָה אִמָּם הֹבִישָׁה הוֹרָתָם כִּי אָמְרָה אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי. לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא. וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה".

2. כי האמת היא שהתורה היא החמצן שלנו. לא, ה', הוא לא אל 'פוזסיבי', או אל עריץ, הוא פשוט רוצה שהנשמה שלנו תמשיך לחיות. היהודי הוא כמו אסטרונאוט, או כמו צוללן במעמקי הים – הוא לא יכול לחיות בלי שהוא מחובר לחמצן. אבל הקב"ה לא יכול (לכאורה) להכריח אותנו לנשום את החמצן. זה תלוי אך ורק בנו. לכן קורה שלפעמים ה' בוכה כאשר הוא רואה שאנחנו חונקים את עצמנו במו ידינו כמו שכתוב בירמיהו פרק יג', פסוק י"ז:

"וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה-נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה; וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי, דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה, עֵדֶר יְהוָה."

אמרו כבר בשמו של רב שמואל (מסכת חגיגה ה:): "מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים."
כן, שמעתם טוב, ה' בוכה כאשר אנחנו עוזבים את תורתו, את תורת חיים. עלינו להבין שאנחנו שווים משהו רק כאשר ה' איתנו. "שויתי ה' לנגדי תמיד, כי בימיני בל אמוט". מה אני שווה? אני שווה רק כשה' על ידי!

חג מתן תורה שמח!