תורה ורפואה לפרשת נשא: כיצד נמנע ממונוטוניות?

פרשת נשא היא הארוכה ביותר בתורה (176 פסוקים). היא גם, תסלחו לי, מאוד מונוטונית ואותם פסוקים המתארים את קורבנות הנשיאים חוזרים על עצמם בצורה דומה שתים עשרה פעמים!

מה המסר של הקב"ה כאן? להרדים אותנו? או אולי לרמוז על סוד גדול?

בכדי להבין את החידה הזאת, נתחיל בנסיון להבין את תחילת הפרשה. זה נשמע כמו בדיחה אמנם, אבל זה רציני – מה המשותף לשבט לוי, אשה שֹוטה (קרי סוטה) ונזיר? 

בפרק ד' אנו קוראים (פסוק טו'):

"וְכִלָּה אַהֲרֹן-וּבָנָיו לְכַסֹּת אֶת-הַקֹּדֶשׁ וְאֶת-כָּל-כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ ומֵתוּ אֵלֶּה מַשָּׂא בְנֵי-קְהָת בְּאֹהֶל מוֹעֵד."

תפקיד הלויים היה לשאת את כלי המשכן. אבל, וזה אבל גדול ומוזר, אהרון ובניו היו צריכים לכסות את הכלים, מחשש שהלויים יסתכלו על הכלים וימותו. לא הבנתי. הלוויים יכולים למות מכך שהם מסתכלים בכלי הקודש שהם עצמם משתמשים בהם במשכן?
ובכן, צריך להבין שבאותה מידה שאפשר, למשל, למות מיגון גדול, אפשר גם למות מאקסטזה חזקה מדי. להביט בכלי הקודש, היה גורם לשמחה כל כך חזקה, שהלויים היו פשוט מתים משמחה ומאושר!

חז"ל מסבירים שאם שבט לוי היה השבט הכי קטן מבחינה מספרית, זה בגלל שלמרות שכולם ידעו שאסור להביט בכלי המשכן, פן ימותו, הרבה מהם בכל זאת לא התגברו על החשק להציץ וליהנות מהרגע הזה. בלועזית יש ביטוי דומה, להבדיל: "לראות את וונציה ולמות!". כאן זה "לראות את הקדושה ולמות".

יש אנשים שזקוקים לדברים יוצאים מן הכלל כדי להגיע לשמחה ולעונג. הפרשה הזאת מראה לנו שאפילו בקרבת ה', צריך לדעת  להגביל את עצמנו. אפשר לשמוח על הקשר שלנו עם ה', אבל רק מתוך גבולות וסייגים.

בהמשך, מופיעה בפרשה הזאת עוד אישיות – אשה שֹוטה. גם היא מחפשת תענוג, אבל היא חושבת שהיא תוכל להשיג אותו דרך איש אחר. היא מחפשת את העונג המיני. ייתכן שהיא עקרת בית משועממת שמחפשת ריגוש או משמעות אחרת לחייה.

מעניין לראות שבעוד התורה בדר"כ משתמשת בביטויים אחרים כמו אשה זונה או אשה בוגדת עבור התנהגות שכזו, הפעם היא משתמשת במילה שֹוטה.

חז"ל אומרים: "אין אדם חוטא, אלא אם נכנסה בו רוח שטות". שֹוטה, כנראה מלשון שטות, מצביע על שיגעון ולא רק על סטיה, כי להרוס בית בשביל עונג חולף, זו באמת שטות גמורה.

ישנה עוד אישיות בפרשה הזו – הנזיר. אף הוא אינו מסתפק במה שיש לו. הוא רוצה לעלות בסולם הריגוש, אפילו אם מדובר בריגוש דתי. כמובן שמצד אחד הוא קדוש ממש כמו שכתוב: "כל ימי נזרו, קדוש הוא לה'" (ו', ח'). אך מצד שני הוא צריך להביא קורבן חטאת וקורבן עולה לה'. ובכן, אם להיות נזיר זה מעשה קדוש, למה הוא חייב בקורבן?

התשובה היא, שאין זה סוג של קדושה שמעניינת את הקב"ה. הוא אינו מחפש אדם המנותק מהחיים החומריים, אפילו אם זה רוצה להתקרב לה' (לכאורה) יותר ויותר.

אם נסכם, עד עכשיו ראינו שלושה סוגים של אנשים שלא מסתפקים במה שיש להם, שלא שמחים מספיק בחלקם. הלויים רצו אקסטזה רוחנית, האישה השֹוטה רצתה עונג בתחום החומרי, הבהמי, והנזיר לא הסתפק במצוות הרגילות, אלא הוא שואף ליותר. הוא מחפש חומרות חדשות.

רק אחרי שלמדנו על שלושת החיפושים האלה, שמנסים להשיג טעם לחיים מחוץ למסגרת החיים הרגילים, כל אחד בדרכו, מופיעים קורבנות הנשיאים. כל נשיא שבט מביא בדיוק אותו קורבן, אבל זה לא מונע מהתורה לחזור כל פעם מחדש על תיאור הקורבנות. למה?

התשובה היא שה' אוהב כל אחד מאיתנו. נכון, מתנת הנשיאים היא אותה מתנה מכל נשיא שבט, אבל כל שבט ושבט מיוחד בפני עצמו. למשל בבית הכנסת, כולם מתפללים מאותו סידור, אבל כל אחד מתפלל בצורה שונה מהשני. כל אחד לפי האופי שלו, לפי הריכוז שלו, לפי הרמה שלו. אבל ה' נהנה מכל התפילות. בגלל שהוא אוהב אותנו, הוא מסוגל לראות כל ההבדלים הקטנים בינינו. זה לא בגלל שאנחנו מעניינים שהוא אוהב אותנו, אלא בגלל שהוא החליט לאהוב אותנו, הוא מתעניין בנו. ה' יודע לראות מה המיוחד בכל המתנות הדומות לכאורה לעיני אדם, בעוד הוא שוב ושוב מתפעל מהבנים שלו.

עלינו לדעת להתחדש ברוטינה שלנו. לפעמים, אנחנו בקושי  לוקחים את הזמן להסתכל על ילדינו ולגלות אותם מחדש. אותו דבר עם בת או בן הזוג שלנו. עלינו לחפש מחדש את כל הדברים היפים שיש במשפחה ובחיים שלנו.
אפשר להתפעל שוב מכל מילה בתפילה. אפשר ללמוד את פרשת השבוע ולגלות בה שוב ושוב יהלומים.

אם שום דבר לא מעניין אותנו, זה לא בגלל שאין משהו מעניין, או בגלל שאנחנו ריקים, זה בגלל שאנחנו לא מתבוננים מספיק בכל הניסים שעשה, עושה ויעשה הקב"ה.

הקב"ה בעצם אומר לנו: גם אני יכולתי להתעייף מכם, אלא בכל רגע ורגע, אני מתפעל שוב מכם.

מבחינה רפואית, רואים הרבה פעמים אנשים שמתלוננים כאשר יש להם את הכל בכדי להיות מאושרים. הבעיה היא שהם עייפים מהחיים. אבל לא החיים התעייפו, אלא המבט שלהם על החיים התעייף.

כאשר תפקדתי כרופא משפחה, עשיתי חוג על התבוננות ועל ההתפעלות בחיים. בפשטות, לימדתי במס' שיעורים מועט טכניקה של הרפייה רפואית, ומתוך שקט נפשי, אני ואותם אלה שהשתתפו בחוג, היינו מתבוננים באופן עמוק  ורגשי יותר על פסוקי התורה, בעיקר על פסוקי התהילים.

היו שם כמה אנשים דתיים שהיו רגילים לקרוא את החלק היומי של התהילים, אבל לדאבוני, הם היו עושים את זה רק כדי לגמור את המכסה היומית לה התחייבו. עם ההתבוננות, הם למדו שלפעמים עדיף לקרוא פחות אבל בצורה יותר עמוקה ורגשית. לפי העדויות שאני קבלתי אז, הם למדו ליהנות מהתהילים בזווית ראיה אחרת לגמרי.

אל לנו לחפש חיים חדשים. ה' הוא המחליט על אירועי החיים. התפקיד שלנו הוא רק לשמוח מאותו חלק שהקב"ה נתן לנו, ולהתלהב שוב ושוב ושוב מהמתנות שלו.