תורה ורפואה לפרשת אמור: איך נהיה גיבורים?

בפרשת אמור, כאשר התורה מדברת על הכהן הגדול, נכתב: 

"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲ‍שֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם." (ויקרא כא', י').

במדרש רבא מובא: 

"למה נקרא שמו כהן גדול? שהוא גדול בחמשה דברים: בחכמה, בכח, בנוי, בעושר, ובשנים… בכח – שהוא גבור. בא וראה אהרן כשהניף את הלוים כ"ב אלף הניף ביום אחד. כיצד היה מניפם? מוליך ומביא מעלה ומוריד הוי שהיה גדול בכח".

במסכת נדרים כתוב: 

"אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו" (נדרים לח.)

מה?! כח פיזי הוא קריטריון לכהונה גדולה וקבלת השכינה? לפי זה – שוורצנגר, שחקן הקולנוע השרירי והקשוח, יוכל להיות כהן גדול יותר טוב?
ברוך ה' שיש לנו את הרמב"ם שמסביר לנו: 

"מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד." (הלכות יסודי התורה פרק ז', הלכה א')

בכל זאת נקשה קצת: אם מדובר על כח נפשי (גיבור במידותיו בלשון הרמב"ם), למה מדרש רבא מדבר על מבחן פיזי של הנפת 22,000 לוויים ביום אחד?

זה כנראה המקום לציין שאבותינו היו באמת חזקים ולוחמים: אברהם אבינו ומלחמתו בארבעת המלכים; יצחק שהיה חקלאי חרוץ וחפר בארות; יעקב שהוציא את האבן שכיסתה את פי הבאר כמו פקק מבקבוק; 12 השבטים שהיו צריכים להתאפק כדי לא להחריב את כל ארץ מצרים; משה שחזר עם לוחות הברית בידיו אחרי שהוא לקח אותם בכח (לכאורה) מהקב"ה; דוד – המלך, שר הבטחון והרמטכ"ל של ממלכת ישראל; שמשון; גדעון; וכו' וכו'…

התשובה על התמיהה שהעלנו מקבלת הסבר פשוט ועמוק: הגבורה ביהדות היא ריכוז של כל כוחות הנפש והגוף  להשגת מטרה – רוחנית או פיזית.

כל אדם הוא בעל כוחות שלא ידועים לו ושרק הריכוז מביא אותם להוצאה לפועל.
לדוגמה: במלחמת וויטנאם – ארבע חיילים אמריקנים שנסעו בג'יפ, נתקלו במארב ומסיבה טכנית, הג'יפ לא יכל לנסוע לאחור. הם קמו ו… הרימו את הג'יפ 180 מעלות לכיוון הנגדי ונסעו במהירות בהמקום. כאשר במחנה האמריקאי ביקשו מהם לעשות את אותו דבר, הם לא הצליחו.

במו עניי ראיתי, בקורס היפנוזה לרופאים, ראיתי רופא עם רגל כמעט משותקת שהחזיק עוד שני רופאים בעלי משקל רב, על רגלו המדוללת שרירים, כשרגלו הייתה מונחת בין שתי כיסאות!


במשלי פרק כד' (ל'-לד')  כתוב:

"עַל-שְׂדֵה אִישׁ-עָצֵל עָבַרְתִּי;    וְעַל-כֶּרֶם, אָדָם חֲסַר-לֵב.

וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ, קִמְּשֹׂנִים–כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים;    וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה.

וָאֶחֱזֶה אָנֹכִי, אָשִׁית לִבִּי;    רָאִיתִי, לָקַחְתִּי מוּסָר.

מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת;    מְעַט, חִבֻּק יָדַיִם לִשְׁכָּב.

וּבָא-מִתְהַלֵּךְ רֵישֶׁךָ;    וּמַחְסֹרֶיךָ, כְּאִישׁ מָגֵן."

בשפה פשוטה – שלמה המלך עבר על יד שדה מוזנח ומלא קוצים ואמר שהוא רואה בזה שבעל השדה הוא  עצל וחסר לב. אין ספק שכולם יכולים לפענח ששדה מוזנח מצביע על כך שבעליו עצל, אבל למה להוסיף חסר לב? איך דרך הסתכלות בלבד אפשר לגזור על אותו בעל השדה שהוא חסר לב?

הכוונה של "חסר לב" כאן הוא חסר תשומת לב. חוסר ריכוז, חוסר התבוננות שהביאו לחוסר מעש. אם הוא היה רוצה באמת – הוא היה מצליח יפה.

עוד דוגמה. האנשים שקיבלו את התפקיד לבנות את המשכן במדבר – לא ידעו שום דבר על מלאכת הבנייה העדינה ו/או אמנות (להזכירכם הם התמקצעו בעבודת פרך, ולא בעבודות עדינות). בקשר לזה התורה מעידה: "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו". הם הצליחו בתפקידם רק בגלל שהיה להם לב מרוכז במשימה והחלטה חדה.

איך אמרו לנו המפקדים בטירונות? "אין לא יכול. יש לא רוצה". אם רוצים – יכולים. הכול רק עניין של ריכוז. עלינו להחליט מה אנחנו רוצים ולכוון לזה כל הזמן.

אפשר להגיד: תגיד לי במה אתה מתרכז ואומר לך מי אתה.

אחד מהאמצעים להגיע לריכוז הוא התבוננות, על מנת שנדע מה המטרה שחשובה לנו בחיים. אחר כך, רצוי לנסח את המטרה במשפט אחד ולחזור עליו כל הזמן. למשל אפשר להתרכז בפסוק כמו "שויתי ה' לנגדי תמיד" או "ישמח לבנו כי בשם קודשו בטחנו" או "גם זו לטובה" כמו הרב גמזו.

אם אנחנו מרגישים חלשים, הרבה פעמים זה בגלל שאין לנו מטרה ברורה שהייתה מאפשרת לרכז את כל כוחותינו בנקודה אחת. הכח שלנו הוא בידיעה ברורה מהי המטרה שלנו בחיים, לסכם את המשימה הזאת ע"י נוסחה ברורה וחביבה עלינו ולהתרכז בה כל הזמן, כמו במצפן שימנע מאיתנו ללכת לאיבוד!