שמחת תורה

כדי להבין את המקור של השמחה, נחזור לפסוק המפורסם "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב… וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ…" (דברים כח', מז'-מח'). מה ההבדל בין שמחה וטוב לבב?

השמחה באה כשהאדם נפגש עם מימד שגורם לו תחושה של חידוש. למשל, אדם קונה לחם – האם הוא שמח? לא במיוחד, כי זה משהו שגרתי. אבל אם הוא מקבל מתנה – הוא שמח. זה משהו חדש, שמתווסף אליו וזה גורם לו שמחה. כמו שכותב הרב קוק בסיפרו "אורות" (ציטוט חופשי): "השמחה האמיתית באה כאשר יש משהו שמעל מדרגתנו וטוב לנו".
עוד משלים כדי להבין את עומק המחשבה של הרב: כשאדם פוגש חבר טוב – הוא מרגיש שמחה. יש חידוש בחייו, יש משהו שונה בחייו. כשאדם מתחתן – יש  לו שמחה עצומה, כי הוא נפגש עם מימד חדש שהוא עוד לא הכיר, עם חידוש אדיר שמתאסף אליו. כשיהודי נפגש עם התורה, עם התפילה, עם בוראו, הוא מקבל את השמחה האמיתית, שבאה ממקור של אין סוף. הוא מתמלא אור שמחוצה לו.

אבל יש בעיה. לפעמים המתנה כל כך יפה, עד שאדם לא מרגיש שזה שלו. אין לו טוב לב מהמתנה. זה גדול עליו. אין לו שייכות למתנה הזו. למשל, אדם שמתחתן עם אישה מאוד יפה יכול להרגיש שהיא יותר מידי טוב בשבילו והוא  אינו טוב לב. או יהודי שפוגש את העולם של התורה, יכול להרגיש אפסיות, עד כדי כך שהוא מרגיש שהתורה היא בטוח משהו משמח, אבל זה לא  בשבילו. הוא לא טוב לב מהתורה הענקית הזאת .

השמחה באה ממשהו חדש. הטוב לב מגיע מהשייכות לחידוש הזה. והיהודי צריך להיות שמח וטוב לבב.

זאת אומרת שהתורה צריכה להיות לו חדשה כל יום. אם הוא ניפגש עם פרשת השבוע או עם התפילה בהרגשה של " כבר מוכר לי" אז אין לו שמחה מהתורה ומהתפילה.

השגרה, הבנאליות, יוצרת מחסום לשמחה. החידוש, ההתלהבות, וההתפעלות כל פעם מחדש מהמתנה האין סופית שמהווה התורה, היא יוצרת את השמחה.

בגלל זה ה' בחסדיו נותן לנו לפעמים חידושים בתורה. אבל האמת היתה צריכה להיות, שלא יהיו חידושים בתורה אלא בנו. אנחנו צריכים להתחדש!

כל יום אנחנו קוראים ספר תהילים, אבל האם תמיד בהתרגשות? האמת שכדי לשמוח מהתהילים, לא צריך חידושים, אלא התרגשות חדשה. כל אחד מאיתנו יודע את זה, שכאשר יש לנו צרות או שמחות, אותם תהילים של אתמול, שקראנו מתוך הרגל, הופכים מקור לים של דמעות! 
מה קרה? מה שקרה הוא שאנחנו לא קיבלנו חידושים, אלא אנחנו חידשנו את הרגש שלנו, הצלחנו להבין פתאום מה גודל המתנה של התהילים. כמה זה אדיר. ובאתו זמן יש לנו טוב לב בתהילים, כי אנחנו מרגישים  שזה שייך לנו, שזה מדבר אלינו, שזה קרוב גם אלינו.

עוד דוגמה כדי שנבין מה הבדל בין טוב לב ושמחה. אם אתה חושב ש"קנית" את אשתך ושהיא "בכיס שלך", אולי אתה טוב לב אבל אתה לא שמח. כדי להיות שמח מאשתך, אתה צריך להסתכל כל יום עליה עם עיניים חדשות וליהנות , ולהתפעל, ולהעריך כל רגע, את המתנה האדירה הזאת שקוראים לה "אשתך".

כדי לשמוח, צריך ענווה. הגאוותן , שום דבר לא מפתיע אותו, כי הוא מעל כולם. הוא גם מזמן לא מתפעל מאשתו ובטח שהתורה קטנה עליו.

כדי להיות טוב לב צריך גאווה להיות יהודי. כי הסכנה של הענווה היא שאתה יכול להפחית את הערך שלך עד כדי כך שאתה חושב שהתורה זה רק בשביל הצדיקים ולא בשבילך. תלמיד חכם צריך להרגיש שהוא נסיך, שהוא הבן של הקב"ה ושהתורה שייכת לו!

אז בשמחה תורה, צריך שמחה וטוב לבב. שמחה מהמתנה האדירה שמעליך – התורה, ומצד שני , צריך טוב לבב, לדעת שלמרות ערכה האין סופי, היא גם חלק ממך, היא שייכת לך. אולי בגלל זה, בשמחה תורה אנחנו לא פותחים את התורה, זה ענק עלינו, זה מתנה שלעולם לא נוכל לגמור ליהנות ממנה, אבל באותו זמן אתה רוקד עם התורה כי היא שלך, כי אתה הבן של הקב"ה.
 
לסיכום, בכדי לשמוח צריך להתפעל מהתורה שבאה מעולם אחר, אבל מצד שני אתה צריך להרגיש נוח איתה, כי היא שלך.