פרשת אחרי-מות: למה הארץ מקיאה?

אַל-תִּטַּמְּאוּ בְּכָל-אֵלֶּה כִּי בְכָל-אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וְאֶת-מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי אֶת-כָּל-הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. 

ארץ ישראל היא ארץ חיה, ארץ החיים. ואם זו ארץ שמקיאה, זאת אומרת שהיא גם אוכלת.

המרגלים כינו את הארץ "ארץ אוכלת יושביה". לא כתוב שהיא ארץ טורפת, כמו בתרגומים זרים, אלא רק אוכלת. זה שונה לחלוטין. זה אומר שאנחנו נאכלים ע"י ארץ ישראל, שאנחנו נעשים חלק ממנה.

הרי מה אנחנו? 'סטייק' אחד גדול! סטייק שאוכל עוד סטייקים! אנחנו הופכים להיות מה שאנחנו אוכלים. מלאכת העיכול הינה עבודה עדינה של פירוק המאכלים לחלקים יותר עדינים ובריאים לגוף. אפשר להגיד שהאוכל הופך להיות חלק מהאדם, לכן המזון שאנחנו אוכלים עולה לדרגה רוחנית שלא הייתה לו קודם.
כך גם עם ארץ ישראל – מכיוון שאנחנו נאכלים ע"י הארץ הקדושה, אנחנו עוברים למדרגה יותר רוחנית ויותר גבוהה. בדיוק כמו שהצומח מעלה את דרגה הדומם (האדמה ממנה הוא יונק את המינרלים) לדרגת צומח, והצומח מתעלה לדרגת חי כאשר הצומח (דשא, עשב, וכו') נאכל ע"י הבהמה, והחי מתעלה לדרגת מדבר כשהוא נאכל ע"י האדם. כל שלב שנאכל ע"י הבא אחריו, מתרומם ומתעדן, ואנחנו מתעלים לדרגה גבוהה יותר ע"י ארץ ישראל, אדמת ה'.

כל עולה חדש מרגיש בכך היטב. ברגע שהוא מגיע לארץ, מתחיל תהליך העיכול. בימינו קוראים לזה 'קליטה'.
הוא מיד מרגיש מרוק, כתוש, נשחק ונמעך בתהליך אדיר של פירוק האישיות הישנה שלו (שינוי בשפה, תרבות, מיקום, אקלים, הרגלים, מכרים וכו'). בהתחלה זה כואב מאד. אבל לאט לאט שוב כל החלקים שלו מתארגנים בנשמה יותר עדינה (אם הוא מקבל באהבה את המטמורפוזה שלו). ואם הוא לא מתנגד, הנשמה החדשה שלו תביא אותו לפסגה של קדושה ושמחה. הוא נולד מחדש, אבל מאמא אחרת עכשיו, יותר טובה, יותר קדושה, במקום יותר מתאים לו, כאילו צמח שנשתל באדמה שיותר מתאימה לו.

כמובן שגם האמא מושפעת מהתינוק החדש שלה. כמו שאוכל לא בריא יכול לגרום לקלקול קיבה, כך יכול להופיע אצל האימא – אדמת ישראל – קלקול קיבה עם הקאות ודחייה של תושביה.

האוכל הפוגע בתהליך הזה, הוא כמובן התנהגות לא נקייה ולא נכונה של היהודי. לכן יש בפרשה עצות לשמור על טהרת המידות, כמו שיש חוקים של היגיינה כלפי האוכל. כאן נבדקים ארבעת המקרים של התנהגות פסולה שיכולים ללגרום לארץ להקיא את יושביה. הנה ארבע הסוגיות שנבדקות בפרשה:

1. מות שני בני של אהרן (טז', א'):

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה על הַכַּפֹּרֶת".

למה בניו של אהרן הוקרבו ע"י אש שבאה מהשמיים? הרי, הם היו צדיקים גדולים, אפילו יותר ממשה ואהרן (לפי רש"י)! מעבר לכך, הם היו כוהנים ולכן היו רשאים להקריב קורבן. ועוד, הם הקריבו את הקורבן שלהם במקום הנכון, בבית המקדש עצמו. ובטוח שכול מחשבותם היו רק קודש, ללא שום טומאה! אז מה קרה פה?

חז"ל אומרים לנו שהם מתו כי… הם לא היו נשואים?! זאת תשובה מספקת?

אכן כן, כי כאן טמון אחד מהסודות הויסודות הכי נפלאים ועמוקים של היהדות: היתה חסרה להם אישה, כלה. המילה כלה באה מהשורש כלי. האור הפנימי, השאיפה לעליון, הרוחניות הכי גדולה, אינן יכולות להתקיים בלי כלי, בלי מקום שמוכן לקבל ולפתח את אותן הארות גדולות. והכלי הזה, זאת האישה שעימה מקימים משפחה. 

המשפחה זה לא כלי סתמי אלא כלי של קדושה. יעקב כאשר חלם את חלומו בהר המוריה מתעורר ואומר (בראשית, כ' טז'):

"וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".

חז"ל אומרים ש'בית אלהים' – השער לשמיים – זה המקום שבו שוכן ה'. זאת המשפחה. אל לנו לזלזל בחשיבות המשפחה, בעיקר כשמדובר בצדיקים כמו בני אהרון. איש ללא אישה הוא כמו אור ללא כלי. כמו אש בלי נר. כמו חשמל ללא נורה.

זו המטרה של העולם – "לא לתוהו בראה. לשבת יצרה".  לא מספיק שליהודי יהיו מחשבות יפות, צריך גם להרכיב אותן לכלים חומריים נכונים. הבעיה של האנושות היא לא בשאיפות גדולות, אלא, בהתגשמות של אותן השאיפות.

ה' אומר לנדב ואביהו: "יפה מאוד, יש לכם נשמות גדולות ומחשבות אדירות. אתם כולכם רוח וקדושה, אבל, בעולם שבניתי, אני רוצה משהו אחר. בעולם שבניתי, האור צריך כלי, אין נשמה בלי גוף, אין תורה בלי קלף של בהמה, ואין עם ישראל בלי ארץ ישראל, וכמובן אין איש בלי קיום משפחה".

נדב ואביהו רצו להגיע לשיא הדבקות בה', באש מיוחדת של קטורת מיוחדת במקום הקדוש בעולם. אבל יש עיקרון שהם שכחו – כדי להגיע לקרבה הכל כך גדולה עם ה', צריך להיות שלמים, צריך להיות נשואים, בעיקר בעת הזו של קדושה עליונה (בגלל זה אם במקרה טרגי, אשתו של הכהן הגדול נפטרת, היו מחתנים אותו מיד עם אישה אחרת, ואם לא, הוא לא היה יכול להיכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים). אי אפשר להיות קדוש עם ה', אם אתה לא מתחיל להיות קדוש במשפחה שלך!

2. איסור הקרבת קרבן מחוץ למזבח של בית המקדש. 

"וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר אֲשֶׁר-יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר-יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ-זָבַח. וְאֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַיהוָה וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו." (יז', ח'- ט')

צריך כלי מתאים, בבחינת קדושת המקום, כדי לשרת את ה'. אי אפשר להקריב קורבנות איפה שרוצים. אכן, ה' אומר לנו שהוא נמצא בכל מקום, אבל האדם אינו מורשה להקריב קרבן בכל מקום, כי זה לא מתאפשר לו, אפילו אם יש לו את המחשבות הכי טובות בעולם. יותר טוב לא להקריב קורבן לה', מאשר להקריב בצורה לא מתאימה להלכה. אי אפשר להקריב קורבן מחוץ לבית המקדש. נקודה. אי אפשר להגיע לבית הכנסת במכונית ביום כיפור, למרות כל הכוונות הטובות שבעולם. יותר טוב לא לעשות שום דבר מלזייף את התורה.

אצל ה', המקום, הכלי לקדושה – זאת ארץ ישראל, כמו שיש רק מקום אחד המתאים לקורבנו – בית המקדש.
הרמב"ם אמר כבר שמי שדר בחו"ל (דר ולא גר – כמו גר – בצורה פרוביזורית בתור זר) כאילו אין לו אלוה! אסור להגיד ליהודי שיותר טוב לגור בחו"ל ולהיות דתי עם דיפלומה, מאשר לחיות בארץ ולא להתפלל שלוש פעמים ביום במניין!

בדומה לזה כותב רבי אברהם אזולאי (סבו של החיד"א זיע"א): "כל הדר בארץ ישראל, נקרא צדיק, הגם שהוא אינו כפי הנראה לעיניים, כי אם לא היה צדיק, הייתה הארץ מקיאתו, בהכרח הוא שנקרא צדיק, אף שהוא בחזקת רשע" ( חסד לאברהם מעין שלישי, עין הארץ, נהר יב).

כיצד נבין את דברי הרב אזולאי, שיהודי יכול להתנהג כרשע אך נקרא צדיק? מסביר מרן הרב קוק: "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמונה, שאין להם זה היתרון של הרגשה לטובת הכלל ובנין האומה והארץ" (אורות, אורות התחייה, מג).

כשהרב זצ"ל נשאל על מקור דבריו, שבבחינת הנפש יש יותר שלימות לאלה שעובדים בענייני הכלל ובבנין ארץ ישראל למרות שהם רחוקים מתורה ויראת שמים, לעומת החרדים שענייני הכלל ובנין הארץ אינם נוגעים לליבם, אבל הם שומרים על התורה ומצוותיה? הוא ענה שהמלך אחאב, שנחשב מצד אחד כמלך רע העובד עבודה זרה, אבל מצד שני הקריב את חייו למען עם ישראל (ראה מלכים א', כב', לה') היה נחשב ע"י חז"ל (סנהדרין קב ב) כשקול. משמע, חצי טוב וחצי רע – טוב מצד העם והארץ ורע מצד התורה והמצוות.

3. ה' מגביל אותנו לא לאכול את הדם של הבהמה.
כי בדם מצויה נפש הבהמה. אפילו לאחרי מותה של הבהמה, יש עוד קצת דם דבוק לבשר, לכן צריך להוציא את כל הדם ממנה. כתוב (יז', י'-יא'):

"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל-דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת-הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם  כִּי-הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".

4 -הגבלות ביחסים המיניים של האדם (יח', א'-כג'):

{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ג} כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ: {ד} אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: {ה} וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה: {ו}  שישי  אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהוָה: {ז} עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: {ח} עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא: {ט} עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן: {י} עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה: {יא} עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: {יב} עֶרְוַת אֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה שְׁאֵר אָבִיךָ הִוא: {יג} עֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי שְׁאֵר אִמְּךָ הִוא: {יד} עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא: {טו} עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: {טז} עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָחִיךָ הִוא: {יז} עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא {יח} וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ: {יט} וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ: {כ} וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה בָהּ: {כא} וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה: {כב}  שביעי – רביעי במחוברין  וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: {כג} וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא: 

לא אומרים לנו כאן שיחסים אסורים הם מעשה מלוכלך. לדוגמה, אם אדם אוהב אישה פנויה ומקיים עימה יחסים בכבוד ובעדינות ובעיקר – בהסכמתה, העולם חושב שזה בסדר. אבל מבחינת היהדות, אם היא לא נשואה לו  – זה אסור. ולמה? כי רק ה' יודע מה טוב בשבילך. זה לא בעיה מוסרית הגיונית, אלא הרצון של ה'. ההיגיון שלנו לא קובע מה מותר או לא, אלא התורה.

רק ה' יודע מה הקשרים המותרים. לכן עלינו לקבל את ההגבלות של בורא העולם אשר הגביל את כל היקום מבראשית. הרי השם הראשון שאיתו הוא מופיע בהתחלה הוא 'שדי'. שדי = שיהיה די. אני אקבע את הגבולות של כל דבר. עלינו לקבל את הוראות השימוש של העולם, שנקבעים רק ע"י היצרן – הקב"ה, ולא לפי רצוננו או הגיוננו.

שבת שלום.